פורסם ב: mynet, אורי קידר, 06/06/2016
השיירה בלבנון עלתה על מטען צד, חיים אודסר נפצע קשה ואיבד את שמיעתו ל-30 שנה. רק אחרי שנכדתו בת השלוש שאלה "למה סבא לא שומע אותי", הוא הסכים לניתוח מורכב – וחזר לשמוע. עכשיו הוא מסייע לאנשים במצבו, ועדיין מנסה להתרגל לסלנג של ימינו
לשמוע את נכדתו קוראת לו. זה כל מה שעבר בראשו של חיים אודסר (67) מפתח־תקוה, כשהחליט לפני כשלוש שנים לעבור ניתוח מורכב ולהשיב לעצמו את שמיעתו. היה זה כ-30 שנה אחרי שהיא אבדה לו כתוצאה מאירוע מתגלגל, של פיצוץ מטען חבלה ברכב בו נסע בלבנון והסתיים בירי חיילים לכל עבר. היו אלה 30 שנה של ייסורים, אולם גם של תקווה נגד כל הסיכויים, עליהם מספר כיום אודסר עם חיוך גדול שלא יורד מהשפתיים. את האושר הזה הוא מקווה להנחיל לכמה שיותר אנשים במצבו, וכיום הוא מלווה את אלה החוששים לעבור את הניתוח.
"כמה אנשים יכולים לספר שהם כל כך מאושרים לשמע צלצול טלפון?", שואל אודסר ומוסיף: "הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא לעולם לא לאבד את התקווה. גם אם היא אפסה, תקום בבוקר ותאמין שמחר יבוא השינוי. התקווה היא זאת שנותנת את הכוח להמשיך. ועובדה, השינוי הגיע".
אודסר. התקווה היא זאת שנותנת את הכוח להמשיך. ועובדה, השינוי הגיע (צילום: ריאן)
"אנדרלמוסיה שלמה"
"בצעירותי קראתי בתלמוד שאם אדם פוצע אדם אחר ומוציא לו עין, הוא משלם לו נזיקין בהתאם", פותח אודסר את סיפורו. "אבל אם הוא גורם לו לחירשות, הוא משלם לו נזיקין גדולים יותר על כך שאינו יכול לעבוד. לא הבנתי את המשמעות של כך, עד שנפצעתי. לא ידעתי אז עד כמה התלמוד צדק".
עד יוני 1983 התנהלו חייו על מי מנוחות. הוא השלים שירות צבאי בחיל התחזוקה, התחתן ולו ולאשתו נולדו שני בנים ובת (אחרי שנפצע נולד ילד נוסף). במקביל, החל לעבוד בבנק הפועלים במחלקה לניירות ערך.
אודסר נקרא לשירות מילואים בלבנון מיד אחרי סיום מלחמת של"ג ומונה לעמוד בראש שיירת רכבי "ספארי", שנכנסה למדינה השכנה. "היתה לי תחושה מאוד מוזרה בדרך", הוא משחזר. "בימי ראשון הדרך היתה עמוסה בכלי רכב מקומיים ובאותו בוקר הדרכים היו ריקות.
"הרכב נסע במהירות גבוהה, יותר מ-100 קמ"ש, כשלפתע הנהג בלם. אחרי סיום האירוע שאלתי את הנהג למה הוא עצר פתאום והוא לא ידע להסביר את זה. הוא אמר שהרגיש כאילו מישהו לוחץ על הדוושה במקומו".
רגע אחרי העצירה הופעל על השיירה מטען רב עוצמה. בהמשך אותר במקום מטען נוסף, שאמור היה להתפוצץ על הכוחות המחלצים. "החלה במקום אנדרלמוסיה שלמה", מתאר אודסר. "חלק מהחיילים שישנו התעוררו בבהלה, אחרים נתקפו הלם והחלו לירות לכל הכיוונים. הבטתי לאחור והבנתי שהמקלען מתחיל לירות לכיוון חיילים שלנו שקפצו מהרכב. הוא היה הלום לחלוטין. תפסתי לו את המקלע והוא התעורר מההלם".
האירוע, שהסתיים ללא נפגעים במקום, שינה את חייו. "כשהחיילים שלנו ירו, הרגשתי כאילו מישהו חותך לי את המח מבפנים", הוא מספר. "כאב חד פילח לי את הראש. לא הבנתי מה מקורו כי כשנגעתי בראשי לא הרגשתי דם. הפיצוץ המשיך להדהד לי בתוך האוזן".
כשהסתיים האירוע, חזרו החיילים לבסיס, ורעייתו של אודסר התקשרה כדי לדרוש בשלומו. "לקחתי את הטלפון ובמקום לשמוע את קולה שמעתי צפצוף אחד ארוך", הוא נזכר. "ביקשתי מחבר שיגיד לה שאני בסדר, שאני נמצא בישיבה ולא יכול לדבר. אחרי כמה שנים, כשכבר לא שמעתי כמעט דבר, אמרתי לאותו חבר שיום יבוא ואנחנו נדבר בטלפון. אחרי הניתוח התקשרתי אליו".
אודסר סיים את שירות המילואים ושב לאזרחות. "אמרו לי שהייתי צריך להתעקש להישאר במילואים עד שאקבל טיפול ראוי", הוא אומר, "אבל היתה מלחמה ובלגן. הייתי תמים, האמנתי לרופא שאמר לי שתוך חצי שנה אחלים. אלה היו דיבורי סרק, לא באמת היתה תרופה למה שקרה לי.
"רק אחרי שלוש שנים, רופא של קופת חולים היה הראשון לומר לי שכל הרופאים שאומרים לי אחרת מבלבלים את המוח, שיש מליוני עמודי חשמל במוח, אחד מהם נפגע ואין שום דרך לגלות איזה. לדבריו, הנזק היה בלתי הפיך, ושצריך להוריד לי את הראש כדי לדעת איפה בדיוק הבעיה ושהשמיעה שלי תלך ותדעך עד שתיעלם. רק אז התחלתי להבין שה'ברוך' גדול במיוחד".
מה עובר בראש כשמבינים שהשמיעה כבר לא תחזור?
"עוברת בראש מחשבה אחת – אני אשמע ויהי מה. ימציאו שבב מיוחד, יתקינו איזשהו פטנט, אבל אני עוד אשמע. לא איבדתי תקווה לרגע".
אודסר בביתו. " בלילות הייתי שומע צלצולים ופיצוצים בתוך הראש ולא ישנתי" (צילום: ריאן)
החיים נעצרים
למרות האופטימיות, טוען אודסר, ייתכן ואובדן השמיעה הוא הנזק הגדול ביותר שיכול "ליפול" על אדם. "נסעתי לטיול עם משלחת של נכי צה"ל בלונדון", הוא מספר. "בסוף הטיול ניגש אליי ראש המשלחת, חייל שרגליו משותקות, וכתב לי: 'אני לא מוכן להתחלף איתך ולו לרגע אחד, לא מוכן להחליף את שתי הרגליים שלי בשמיעה שלך. ראיתי שאתה מסתובב איתנו, אבל למעשה נמצא בעולם משלך. אני חי – הולך לסרטים והצגות. לך אין את זה. החיים נעצרים'".
חרף פציעתו, המשיך אודסר להימנות על כוחות המילואים עד לשנת 1995. "אמרתי שכל עוד צריכים אותי, אני מגיע", הוא מספר.
לצערו, השמיעה שלו לא חזרה לאיתנה והוא החל סבב של בדיקות וטיפולים שלא העלו דבר. "באותן שנים פגיעה בשמיעה היתה דבר שלא ממש ידעו איך להתמודד איתה", הוא מספר. "אחד הרופאים אמר לי שזה יחלוף תוך חצי שנה-שנה ורשם לי כדורים.
"רופא אחר שלח אותי לחוף הים, לשבת ולהקשיב לגלים. תחילה עוד שמעתי רעשי רקע, עם צפצופים, אבל ככל שחלף הזמן איכות השמיעה ירדה וחוסר הבהירות של עצב השמיעה עלה. הייתי מגיע לבית כנסת, שומע ששרים, אבל לא היתה לי שום יכולת להבין מה הם שרים.
"הייתי יושב בבית הכנסת והיה נדמה לי שמישהו קורא בשמי. הייתי קם לתפילה רק כדי לגלות שקראו למישהו אחר. זה הוליד הרבה מאוד רגעי מבוכה".
רגעים כאלה פגעו ביכולתו להמשיך בעבודתו בבנק. "העבודה שלי כללה תקשורת עם אנשים, מענה לטלפונים וכו', ולא יכולתי להמשיך לעשות זאת", הוא מספר. "בלילות הייתי שומע צלצולים ופיצוצים בתוך הראש ולא ישנתי. הגעתי לעבודה עייף ועכשיו לך תסביר לאנשים.
"לא הייתי מוכן לקחת כדורים לשינה ועל הדרך להתמכר אליהם. הייתי נכנס לישיבה, יושב עם כולם ויוצא כאילו לא הייתי חלק ממנה. לכן העבירו אותי לעסוק בפרויקטים שאינם כוללים עבודה מול לקוחות. פיתחנו, למשל, משחק לילדים וסטודנטים בנושא השקעות בבורסה.
"יום אחד קיבלנו בונוסים וראיתי שאני קיבלתי פחות. שאלתי לפשר העניין והמנהל אמר 'אתה לא עונה לטלפונים'. יכולתי ללכת ולעשות בלגן, אבל העדפתי שלא לרדת לרמה הזאת".
לצד זאת, נולדו גם סיפורים משעשעים, שאודסר מספר בחוש ההומור האופייני לו. "כשאשתי לא יכלה, הלכתי לאסיפת ההורים של הילדים", הוא נזכר. "הסתכלתי על המורה ולא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה, אז הנהנתי בראשי. כשחזרתי הביתה, אשתי שאלה איך הילדים, ולא ידעתי מה לומר.
"אז אמרתי 'הם בסדר גמור'. אחר כך המנהל פגש את אשתי בבית הספר ושאל אותה שאלה על מה שנאמר ביום ההורים. היא לא הבינה על מה הוא מדבר. שאלו אותה 'בעלך לא אמר לך'? עד היום אין לי מושג מה אמרו לי. מורים הרי תמיד מוצאים מה להגיד על הילד".
במקביל, הוא המשיך בניסיונות למצוא מזור לחרשותו. "אחת לכמה זמן הלכתי לרופא או לקלינאית תקשורת כדי לנסות איזה פיתוח טכנולוגי חדש", הוא מספר. "הציעו לי כל מיני מכשירים. פעם אפילו נאמר לי כי יש שיפור, אבל לא ממש הרגשתי אותו".
דודו פישר (צילום: גיל לרנר)
באיזה תחום בחיים הפגיעה היתה הקשה ביותר?
"בכל תחום, אתה הופך להיות אטום לגמרי, חי בעולם משלך ומנסה לא לפגוש אנשים. אם הייתי הולך ל'סופר'
ופוגש קרובת משפחה, הייתי מנסה להתחמק. הפסקתי כמעט לחלוטין ללכת לשמחות. לא נעים שמדברים איתך ואתה לא שומע ולא מבין. העדפתי לשבת מול הטלוויזיה ולא לפגוש אנשים. בטלוויזיה יש כתוביות, לאנשים אין. כל פעם שיצאתי לרחוב התפללתי שלא יפנו אליי אנשים ויבקשו הדרכה. חוסר הסבלנות של אנשים הוא דבר מדהים. כשאמרתי שאני לא שומע, אנשים פשוט היו מדברים חזק יותר וחושבים שאני סתם לא נחמד או לא בסדר בראש".
איך היתה התקשורת עם הילדים?
"הסתדרנו. הם היו כותבים מה שהם רוצים, למרות שלא היו מסרונים כמו היום. רק אחרי הרבה שנים הם סיפרו לי שאחרי שנודע בבית הספר כי איבדתי את השמיעה, היו צוחקים עליהם ומעליבים אותם. הם נשכו שפתיים וספגו הכל ולא סיפרו לי כדי לא לצער אותי".
אודסר. אשמח לעזור לחיילים להתמודד ולנצח (צילום: ריאן)
"משוחרר וחופשי"
השינוי המיוחל אירע לפני כשלוש שנים, כשהומלץ לו לבחון אפשרות לעבור ניתוח להשתלת שתל שבלול, מעין אביזר אלקטרוני מתוחכם המושתל דרך הגולגולת לתוך האוזן הפנימית ומחליף למעשה את האוזן הפגומה – הליך המקובל בעיקר בקרב תינוקות שנולדו חירשים. הסיבה היא שתינוקות ופעוטות יכולים עדיין "ללמד" את עצב השמיעה לפעול, בעוד אצל מבוגרים האזור מנוון לחלוטין.
למרות הסיכונים ומורכבות הניתוח, לאודסר לא היה ספק לרגע – את הניתוח הוא יעבור ויהי מה. "לא עניין אותי שום דבר, גם כשהזהירו אותי כי מדובר בהרדמה מלאה לאורך שעות ושעלולות להיות השלכות ותופעות לוואי", הוא אומר. "אמרתי לרופא שיעשה כל מה שצריך".
מאיפה הנחרצות?
"כשהנכדה שלי היתה בת שלוש, היא פנתה לבתי ואמרה לה 'אני קוראת לסבא והוא לא עונה ולא מסתובב'. הסתכלתי על הרופא ואמרתי לו 'תביא לי את המסמך, אני חותם על הכל'. ידעתי שאני עומד לצאת לפנסיה וחששתי שאהיה אבוד לחלוטין".
כעבור תקופה של בדיקות והליכים שונים עבר אודסר את הניתוח. שנה לאחר מכן עבר ניתוח נוסף באוזן השנייה כדי לאפשר למוח להתרגל לגוף החדש השוכן בתוכו.
"ברגע שפותחים את המכשיר בפעם הראשונה אתה מרגיש כאילו נפתח לך המוח מחדש", הוא משחזר. "כל מה שהיה סתום ואטום פתאום משוחרר וחופשי. יצאתי מאפילה לאור גדול. כל השנים האמנתי שזה יקרה וזה מה שהחזיק אותי".
אחרי שהתרגל לשמוע שוב, פרש אודסר לגמלאות במטרה להתחיל ליהנות מהחיים, כהגדרתו. עכשיו, כששמיעתו חזרה אליו, הוא משתתף בקורסים והרצאות באוניברסיטת בר אילן, הולך להצגות ויכול סוף סוף לתקשר עם נכדתו.
"סוף סוף אתה לא מתבייש לצאת מהבית, ללכת לבית כנסת ולאירועים", הוא אומר. "יש גם רגעים משעשעים. למשל, יש מילים שלא ממש היו בשימוש לפני 30 שנה, כמו 'חייזר'. בפעם הראשונה אמרתי אותה לא נכון ולא הבנתי למה כולם סביבי מתגלגלים מצחוק".
זכור לך רגע מרגש במיוחד אחרי ששמיעתך חזרה?
"בחג השבועות אחרי הניתוח וההחלמה נסעתי עם אשתי לבית הבראה ליד הכנרת. באותו הזמן היה שם גם הזמר דודו פישר. ביקשו ממנו להתפלל בבית הכנסת ופתאום שמעתי אותו. זו היתה תחושה בלתי רגילה. ניגשתי אליו אחרי התפילה ואמרתי לו: 'דודו, בזכותך שמעתי היום לראשונה מזה יותר מ-30 שנה את קולה של התפילה'. הוא חיבק אותי בהתרגשות, עיניו התמלאו דמעות והוא אמר: 'זו היתה הזכות שלי, לא שלך'".
לדאבונו, הוא לא יהיה האחרון במשפחתו לעבור את הניתוח. נכדו בן העשרה חודשים צפוי בעתיד לעבור הליך דומה. "הוא נולד בלידה מוקדמת, בחודש שישי", הוא מספר. "אמו והוא היו בסכנת חיים עקב זיהום. הילד קיבל אנטיביוטיקה לא מתאימה, שהזיקה לעצב השמיעה".
לאחר שקיבל את איכות חייו בחזרה, החל אודסר ללוות ולסייע למבוגרים חירשים אחרים השוקלים לעבור את הניתוח. "אני לא רופא ולא יכול להתחייב על שום דבר", הוא מסביר. "אני רק מספר את הסיפור שלי ואת הדרך שעברתי.
"זה נותן להם את הכוח, כולל לאנשים בני 80 ו-90. אחד מהם שאל אותי איך הייתי מוכן לעבור את הניתוח פעמיים, אחרי שכבר ידעתי במה הוא כרוך. אמרתי לו שנולדנו עם שתי ידיים, שתי רגליים ושתי אוזניים. כך צריך להיות".
כעת הוא מבקש להיפגש עם חיילים, שאיבדו את שמיעתם בצבא, כדי להשמיע את סיפורו ולהראות כי אפשר לשמור על התקווה. "אני מקווה שבעקבות הכתבה אוכל להגיע אל החיילים ומשפחותיהם", הוא אומר בהתרגשות. "הייאוש ברגעים הראשונים הוא גדול ובלתי נמנע. אשמח מאוד לעזור להם להתמודד ולנצח".
מהו שתל שבלול?
נכון להיום מדובר בטכנולוגיה הרפואית היחידה, המאפשרת שיקום של אחד מחמשת החושים. מדובר באביזר אלקטרוני אקוסטי מתוחכם, שמהווה את אחד הפיתוחים החשובים ביותר לשיקום השמיעה. כך, למשל, הוא מאפשר לבעלי ליקוי שמיעה עמוק וחירשים, שאינם מפיקים תועלת ממכשירים רגילים, את היכולת לשמוע.
שלא כמכשירי שמיעה המגבירים את הקול שתל שבלול עוקף את תאי השיער הפגועים בשבלול האוזן ומגרה ישירות את סיבי עצב השמע באוזן הפנימית. המידע שנקלט בהם מועבר למוח לפענוח כתחושת שמיעה.
השתל מורכב מחלקים המושתלים בניתוח בעצם הגולגולת ובאוזן הפנימית, ומחלקים חיצוניים אותם מרכיב המושתל. החלקים הפנימיים כוללים חוט שעליו מערך אלקטרודות, המוחדר לתוך שבלול האוזן הפנימית, ובנוסף מקלט המושתל על פני הגולגולת.
החלקים החיצוניים כוללים מיקרופון ומעבד הממירים קולות לאותות חשמליים, ומשדר המעביר את האותות למקלט המושתל.
שתל השבלול מיועד למי שסובל מליקוי שמיעה עמוק. רוב המושתלים הם פעוטות וילדים קטנים שנולדו חרשים ומכשירי שמיעה לא יכולים לעזור להם, אולם בשנים האחרונות יותר ויותר מבוגרים וקשישים עוברים את הניתוח וחוזרים לשמוע.
לדברי קלינאי התקשורת אשר אפרתי, מנכ"ל מדטכניקה אורתופון, הנציגה הישראלית של חברת Med-El, מפתחת שתלי השבלול שהושתלו לחיים: "בשנים האחרונות התגברה המודעות לעובדה בקהילה הרפואית כי שתלי השבלול יכולים לשנות לטובה גם את חייהם של אנשים מבוגרים שאיבדו את שמיעתם.
"כל סיפור של אדם שחוזר לשמוע לאחר שנים ארוכות של דממה, הוא סיפור מרגש. אבל הסיפור של חיים מרגש במיוחד בגלל הנסיבות יוצאות הדופן שהביאו לאובדן השמיעה שלו. לראות איך אדם שאיבד בגיל צעיר את שמיעתו במלחמה, חוזר לשמוע אחרי כל כך הרבה שנים, כשהוא כבר סבא, ממלא אותך באושר. זה פשוט נס טכנולוגי".
