מחברת: ורד אוריאל, בלוג אישי באתר קפה דה מרקר
תאריך: 9.7.13
פוסט על בנה איתי אוריאל
האיש הביט בזעזוע על שתי טבעות השדר, שהיו על ראשו של הילד.
"הוא יצטרך את זה כל החיים?!?", נרתע האיש, מביט ברחמים בילד ובאביו.
זה לא היה אדם זר. האבא לקח את בנו לבקר בקיבוץ, שבו נולד וגדל עד שעזב בעקבות האהבה. את האיש הם פגשו בשבילי הקיבוץ. האבא הכיר את האיש מאז ילדותו. גם אביו של הילד הרכיב מכשירי שמיעה, מאז היה ילד קטן. הוא זכר, שגם הוא שנא, שאנשים מביטים בו ברחמים.
זה היה איש חסר רגישות, שלא יכול היה לשמור את מחשבותיו לעצמו. איש, שיכול היה להרוס במילותיו את הביטחון העצמי של הילד, שנולד חרש, אך זכה לשמוע בזכות אותם טבעות השדר, שהיו חלק משתלי השבלול.
זה היה איש בור, שלא רצה להבין את נפלאות השתל השבלול ההופך חרשים לשומעים.
הילד הזה יכול לשוחח בטלפון, לשיר במקהלת בית ספרו, ליהנות מקונצרטים, לדבר בקבוצה גדולה, לנאום בביטחון בפני קהל, להשתתף בדיוני הכיתה, ללמוד אנגלית בקלות רבה, לראות תוכניות טלוויזיה מדובבות- כל אותם דברים שנמנעו מהוריו החרשים.
כן. הילד יצטרך את זה כל חייו.
אך בזכות זה הילד יצא מעולם הדממה.
הילד הזה אולי נולד חרש
אך הוא יידע לשמוע ללב הזולת
יותר מאותו איש, שהינו שומע אך חרש לזולתו.
והילד הזה הוא בני איתי.
