בן 32. מושתל "נפטון" של חברת אדוונס ביוניקס (1.5.2012)

30.4.2012 – יומיים לפני ניתוח שתל השבלול שלי!

שלום  שמי שי ברקול.  אני בן 32, נשוי לאישה שומעת+2 בנות, עובד בתחום הנדל"ן . מאז שאני זוכר את עצמי הייתי שוכח שיש לי מכשיר שמיעה כי שאתה גודל בחברה שומעת אתה מפתח תקשורת זהה לשומעים עד כדי כך שהייתי הולך לבריכה ובאמצע הקפיצה למים הייתי נזכר שאני "שומע"!! והופ הלכו להם המכשירים (קרה לי פעמיים). תמיד בתור ילד שאלתי את הרופא א.א.ג לגבי ניתוח עתידי שיפטור אותי ממכשירי שמיעה אך תמיד שמעתי אותו אומר לא כרגע…לא כרגע…והנה הגיע היום המיוחל.

הסיפור שלי מתחיל ככה שבעית השמיעה שלי התגלתה כשהייתי בן שנה וחצי. אימא שלי לקחה אותי לרופא ואמרה שאינני מגיב לסביבה, הרופא ציין שאני  שומע  ואין שום בעיה. אבל עם הזמן היא הרגישה שאני לא מתייחס לסביבה ברמה הנורמלית. וככה התחילו בדיקות, מיח"א, שמע וקלינאית תקשורת. בבדיקות גילו שיש לי ירידה של 35 דציבל בשתי האוזניים והמליצו להתחיל להרכיב מכשירי שמיעה על מנת לפתח דיבור תקין . יש לי עוד אחות גדולה ממני שגם היא סובלת מבעיות שמיעה לכן הקושי היה כפול. אבל אימא כמו אימא, לא וויתרה וכל יום הייתה לוקחת אותנו למכוני דיבור ובדיקות שמיעה על מנת שנוכל להיות "רגילים" ולהשתלב בחברה. כשהגעתי לגיל  3 הירידה כבר הייתה 55 דציבל וכבר אמרו לה "הילד לא שומע ויהיה לו קשה להשתלב בחברה השומעת". אבל היא התעקשה ובסוף שלחו אותי לגן רגיל. ככה היה גם עם בית ספר והשמיעה כבר הגיעה ל- 75 דציבל ושוב אותה מלחמה מול הגורמים בחינוך אשר התעקשו על חינוך מיוחד!. כשהגעתי לתיכון, המשכתי לפנימית הכפר הירוק שקיבלה אותי מצוין והשתלבתי שם נהדר. התמיכה הייתה גדולה בלימודים ובחיי החברה עצמם, אף פעם לא ראו אותי בתור נער עם מגבלה ותמיד תמכו בי.  אני לא עשיתי צבא, שיחררו אותי בגלל בעיות שמיעה. באותה תקופה היו מגבלות רבות בצבא ולא קיבלו כל אחד. המשכתי הלאה. הלכתי ללמוד עיצוב וגרפיקה במכללה ותוך כדי הגעתי לעבודה בתחום. כשהגעתי לגיל 27 כבר התחלתי להרגיש שהשמיעה שלי כבר לא כמו פעם ואני מפספס המון, עם הלקוחות. היה לי קשה לתקשר בטלפון והייתי מקבל עזרה, עשיתי בדיקות והתברר שירדה לי השמיעה ל-90 דציבל ויחד איתה הידרדרה גם הבנת הדיבור. התחלתי לשמוע קשקושים וכאילו מדברים איתי בשפה שונה, אנשים היו מדברים לידי ואני מנסה בכל כוחי להבין!! אבל לא מצליח, וזה התחיל להקשות עליי בחיי היום יום ובעבודה בפרט. כבר היה לי קשה להתאמץ , הבזבוז של האנרגיות שלנסות להבין  מול הסביבה הוא קשה מאוד .

כיום בגיל  30 נכנסתי לעסק המשפחתי בנדל"ן השמיעה שלי הגיעה ל110-100  דציבל. הלכתי לקנות זוג מכשירי שמיעה חדשים, שהקלינאית שיחקה עם המיפוי אמרתי לה יותר "חזק והיא אמרה לי תשמע שי ,זה הכי חזק שיש …." ומפה היא המליצה לי ללכת על שתל וציינה שהיא חושבת שזה הכי טוב בשבילי כרגע. שהתחלתי עם הבדיקות לשתל חשבתי …בטח ייקח עוד כמה שנים עד שיאשרו לי…הרי אני שומע! אז מה הלחץ? ופתאום אחרי כמה פגישות …אני מקבל זימון לניתוח!  התחלתי להיות בלחץ , וואו מה כל כך מהר?! רגע אולי זו טעות , אני נראה לי שומע! התחילו הבדיקות שלי מול  עצמי ,התחלתי להשוות מול אנשים אחרים את השמיעה שלי. הניתוח מתקרב ….עוד שבוע! מה לעשות לבטל או לא…הרגשתי שהמצב רוח שלי יורד ויש לי חשק לבטל, אבל נהיה לי קונפליקט עם עצמי שאומר לי "שי אתה משלה את עצמך…אתה לא שומע! "(אני רוצה לציין כחבר בפייס בוק של המושתלים ,החברים מדהימים והם אלו שהרימו לי את המצב רוח ועודדו אותי וזה חשוב מאוד כחלק מהחוויה של ההשתלה!). עכשיו נשארו לי יומיים להגיע לבית החולים ולעבור את השינוי החדש ואולי לקבל אוזן חדשה שתכניס אותי לעולם חדש של שמיעה!….אגב הפעם אני לא אפחד לקפוץ לבריכה אני הולך על בטוח… נפטון! מכשיר שעמיד במים . סוף סוף ….

יום הניתוח

המתח היה בשיאו ,פחדתי מהלא נודע של היום שבו אשמע . הגעתי לחדר ניתוח. שאלו אותי מה מספר תעודת הזהות שלי.. התחלתי לספור …ופתאום התעוררתי והרופאה שאלה אותי הכל בסדר?. שאלתי מתי מתחילים?…היא צחקה ואמרה שכבר סיימנו! הניתוח עבר בשלום והכל בסדר!.

יום החיבור

אחרי חודש של כאבים וסחרחורות  הגעתי למיפוי הראשון. הייתי  במתח רב לקראת החיבור. במיפוי הראשון שמעתי את הקולות בצורה משונה וכאילו הם בתוך הראש…התחלתי לצחוק כי הנקישות נשמעו לי בצורה בלתי רגילה. כשיצאתי החוצה לא הפסקתי לשמוע את הציפורים מצייצות…עד שיום אחד זרקתי עליהם עיתון מרוב שהשתגעתי מהציוצים שלהם. אבל היה כייף לחוות את השמיעה במלואה מכל הכיוונים.

מיפוי שני היה יותר טוב והרגשתי שאני כבר מתרומם למעלה עם השמיעה, התחלתי להבין מילים ואנשים משוחחים, הקולות עדיין נשמעו מתכתיים אבל זה לא הפריע לי.

מיפוי שלישי היה ממש מצוין. הרגשתי שהוא ממש טוב. התחלתי לשוחח בטלפון כשאני  מרכיב שתל מחובר לדיבורית ומכשיר שמיעה בצד הלא מושתל. הבנת מילים מעולם לא היתה ברורה כל כך כמו עכשיו! כייף  אמיתי ! החיים השתנו , התקשורת עם האישה והילדות הפכה להיות שיחה קלילה ונעימה בלי ה-מהממהמהמה המעצבן!. תמיד חשבתי שאני שומע היטב, מתברר שלא שמעתי כלום!

מיפוי רביעי – עליתי מדרגה. כיום אני מדבר עם השתל לבד בנייד בלי מכשיר  שמיעה בצד שני וגם בלי מצב T. לפעמים קורה לי שאני יוצא מהבית ושוכח את מכשיר השמיעה. מרוב שהשמיעה עם השתל טובה, אני לא חש בחסרונו של מכשיר השמיעה .

וזה נשמע כך כך נהדר וחזק ,אני מאושר. התפקוד בעבודה טוב יותר , החיים והביטחון השתנו! לפני מיפוי 4  עשו לי בדיקת שמיעה ,שאלו אותי לפחות 40 מילים ב2 דקות במהירות …יודעים מה? פספסתי מילה אחת! ולמה? כי לא הפסקתי לצחוק …כל כך היה ברור ומובן שהייתי בשוק אייך אני שומע!. האמת אני כבר מחכה למיפוי 5 שאותו אני אקבע. מתי ? כבר יכול עכשיו ,כי אני מרגיש שאחרי יומיים המח רוצה עוד ועוד לשמוע ואף יותר….

תושבת רמת גן חזרה לשמוע אחרי 80 שנה

פורסם באתר mynet בתאריך 16.2.15

מאת ורד לוביץ

בזכות ניתוח שתל שבלול באוזנה החלה קריסטינה מירון לשמוע אחרי כמעט 80 שנה. אין דבר יותר מרגש מלקבל במתנה את השמיעה, היא אומרת.

הנס של קריסטינה

קריסטינה מירון, תושבת רמת גן בת 80, עברה לפני כשלושה שבועות ניתוח שתל שבלול וכעת היא שומעת טוב יותר מאשר שמעה עם מכשירי השמיעה כל חייה.

היא ילידת פולין, נשואה, בקטריולוגית במקצועה. כשהייתה בת תשעה חודשים ברחו הוריה מהנאצים. כבר אז שמו לב שאינה שומעת, אך המלחמה והתנאים מסביב לא אפשרו לטפל בעניין. רק מאוחר יותר בילדותה קיבלה מכשירי שמיעה, אך הייתה תלויה לחלוטין בקריאת שפתיים לצורך הבנת דיבור.

לאחרונה גילתה את שתל השבלול (שתל קוכליארי), אביזר אלקטרו־אקוסטי מתוחכם המהווה את אחד הפיתוחים החשובים ביותר לשיקום השמיעה. שלא כמכשיר שמיעה, המגביר את הקול, שתל השבלול "עוקף" את השבלול, אשר אינו מתפקד, ומגרה ישירות את סיבי עצב השמע. השתל מתאים לבעלי ליקוי שמיעה עמוק ולחירשים שאינם מפיקים תועלת ממכשירי שמיעה רגילים.

מירון הייתה נחושה בדעתה לשמוע. כשהרופאים סירבו לנתחה מפאת גילה, היא החליטה שתעשה זאת באופן פרטי, וכך היה.

היא נעזרה בליווי המקצועי של קלינאיות התקשורת של "שטיינר מכשירי שמיעה", גילה סקודוביץ ורביד לסרי. היא נותחה והשבוע חוברה לראשונה לשתל. במעמד מרגש ביותר, לאחר שנים של חירשות, החלה לשמוע.

"אין דבר מרגש יותר מלקבל במתנה את השמיעה שלך בחזרה", היא אומרת היום. "במשך שנים רבות לא יכולתי להבין את דיבורם של הקרובים לי מבלי לקרוא את שפתיהם, או ליהנות ממוזיקה כמו כולם. לא הייתי חלק מהסביבה ועכשיו זה קורה, זה נס גדול".

איריס סיניגליה, בעצמה מושתלת דו צדדית של שתל השבלול, מלווה בהתנדבות זה שש שנים מועמדים לניתוח מכל הגילים. "זר לא יבין זאת", היא אומרת.

"נסו לדמיין עולם שבו אתם בקושי שומעים משהו, מבינים רק מילה פה, חצי משפט שם, ומנחשים את כל היתר בעזרת האינטליגנציה שלכם, ההקשר שבו נאמרו הדברים וכו', משקיעים כל כך הרבה מאמץ כדי להבין כל כך מעט… ופתאום אתם יכולים לשמוע צלילים שלא שמעתם מעולם קודם לכן ולהבין את רוב הנאמר, אף ללא קריאת שפתיים. זוהי הרגשה מדהימה. זה להיות מחובר לחיים ולהיות חלק מהם, ולכן שתל השבלול הוא נס של ממש. הוא מאפשר שמיעה חדשה שהיא אפילו טובה יותר מזו שהכרנו עם מכשירי שמיעה רגילים".

שמי קובי יפעת, בן 71, וטרינר, מושתל מזה 9.5 שנים.
איבדתי את השמיעה בצבא, אחרי שנים שוכנעתי להשתמש ממכשירי שמיעה, שעזרו לי במידה מועטה.
לפני כ-10 שנים ,אחרי פגישה עם גילה ואנשי מקצוע נוספים בתחום, התחלתי את מסלול המועמדות לניתוח שתל שבלול. מה שהכי שכנע אותי לעשותו היה שרציתי לשמוע את נכדי שיוולד בקרוב.
את הניתוח עברתי במרכז הרפואי שניידר, עם צוות תומך ומסביר.

בקיצור, השתל היה תפנית בחיי. איני יכול לחשוב איך חייתי לפניו ומה הייתי עושה בלעדיו.
במקצועי כוטרינר, אני צריך ליצור קשר עם בעלי חיים, ה"לקוחות "שלי, ותמיד התקשיתי לשמוע ולהבין אותם.חודש לאחר ההתאמה הראשונה הלכתי להופעת ג'אז (מוסיקה שאני אוהב) ולפתע שמעתי צלילים שמזה שנים לא שמעתי. כמו צליל הפסנתר, הבאס והסקסופון שנשמעו ברורים וצלולים, פשוט  נגלה לי עולם חדש שמזה עשרות שנים היה נסתר ולא קיים עבורי. לשמוע ציוץ של ציפורים או פכפוך מים בנחל …אין מילים להסביר את ההתרגשות הראשונית של הגילוי החדש הזה שנשכח זה מכבר ובעצם ויתרתי עליו.

לא אומר שאין בעיות וקשיים. עדיין יש לי קושי רב לשמוע ולשוחח כשיש רעש בסביבתי, או כשיש שיחה מרובת משתתפים, כשהשיחה  "קופצת" בין האנשים מסביב לשולחן, ובמסעדה עם רעש ברקע או מוסיקה אני הולך לאיבוד. כמובן גם אי היכולת לקרוא שפתיים כשאנשים מדברים עם מסיכה, וזה מראה כמה אנחנו תלויים ומשתמשים בקריאת שפתיים  לצורך הבנת דיבור. אבל למרות כל הקשיים, השתל הוא מתנה שאי אפשר להעריך לאנשים במצבי

דר' קובי יפעת, מרפאה וטרינרית -דלית אל-כרמל
נכתב ב: אפריל 2022

עם אבחון הליקוי בשמיעה, התחלתי להרכיב מכשירי שמיעה. למדתי במסגרות מותאמות לילדים חירשים בתל אביב: גן מיח"א, בית ספר יסודי ניב ותיכון גאולה. אחר הצהריים הלכתי לפעילויות של שמע תל אביב.

במשך השנים הוצע לי לעשות שתל שבלול, אבל פחדתי ולא רציתי לעשות. לא היה מספיק מידע על הניתוח הזה.

כאשר התבגרתי ויצאתי לעולם העבודה, נתקלתי בהמון קשיים. לא הצלחתי למצוא עבודה בגלל בעיית השמיעה והדיבור שלי, אפילו שפניתי לכמה גורמים שיעזרו לי במשימה. סבלתי מחוסר ביטחון והיה לי קשה מאוד להבין ולהשתלב בעולם השומעים, לא ראיתי איך אני אצליח להתקדם בחיים ככה. לכן, בסופו של דבר, התחלתי לברר ולאסוף מידע על ניתוח שתל השבלול, ולבסוף החלטתי שאני הולכת על זה.

בספטמבר 2017 הושתלתי באוזן ימין בשתל של חברת AB במרכז הרפואי אכילוב בתל אביב. באוזן שמאל אני ממשיכה לשמוע עד היום עם מכשיר שמיעה תואם.

תהליך שיקום השמיעה עם השתל לקח המון זמן, אבל בעקבותיו השמיעה והדיבור שלי השתפרו בהרבה. בהמשך נרשמתי ללימודי פדיקור, מניקור, וגבות ועברתי את הקורסים בהצלחה, אך לצערי, עדיין התקשיתי למצוא עבודה כי המנהלים חששו שלא אצליח להבין את הלקוחות והם לא יוכלו להבין אותי..הייתי מתוסכלת מאוד מהמצב וחזרתי בוכה מכל ראיון עבודה שלא צלח.

לבסוף, אחותי אולגה, שעבדה בזמנו בחברת הביטוח איילון, פנתה לגורמים בכירים בחברה וביקשה מהם לתת לי הזדמנות לעבוד אצלם. היא הצליחה לשכנע אותם, וכעת, לאושרי הרב, אני עובדת בחברת איילון כבר 3.5 שנים .

למרות הקשיים הרבים שהיו לי בהתחלה, התמדתי ועבדתי קשה מאוד כדי להוכיח את עצמי, והצלחתי! כעת אני עושה חיל בחברה ומרגישה חלק ממנה. אני שמחה שיש לי תכלית ואני מרגישה שיש לי הרבה מה לתרום למקום העבודה שלי. בסרטון הוידיאו המצורף, תוכלו לפגוש אותי בכתבת טלויזיה מהשבוע, שנעשתה על המוקד שעובדת בו בחברת איילון.

הודות לשתל השבלול, יכולתי להתפתח ולהתקדם בחיים. התגבר לי הביטחון העצמי ואני יכולה להבין טוב יותר את הסובבים אותי ולהביע את עצמי בצורה הרבה יותר ברורה מבעבר. השמיעה והדיבור שלי השתפרו מאוד כיוון שאני מקפידה להרכיב את השתל במשך כל היום בעבודה.

מעבר לכך, אני ואחותי אוהבות לטייל יחד בעולם, ובכל מקום שאנחנו מגיעות אליו אני מתחברת מהר למקומיים והם מאמצים אותי כחלק מהמשפחה. למרות הקושי בתקשורת, אני מצליחה להתחבר ולהיכנס ללב שלהם. אנחנו אפילו שומרים על קשר לאחר הטיול. בתמונה שכאן, אני ואחותי האהובה אולגה בטיול שעשינו בחודש יוני בהודו."

שמי עמית, בן 62, נשוי ואב לשלושה. לקוי שמיעה מגיל 4 עקב נטילת אנטיביוטיקה. שנים רבות הרכבתי מכשיר שמיעה. היום אני מושתל דו-צידי של AB, שתל ראשון משנת 2006, ושתל שני משנת 2020.

למדתי בבית ספר רגיל, והמשכתי לתואר ראשון בהנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון. כיום אני מהנדס אלקטרוניקה במקצועי.

בשנת 2006, כאשר הבנתי שהשמיעה מגבילה אותי, החלטתי לבצע ניתוח שתל ראשון. בחרתי בשתלים של AB בשל הטכנולוגיה המתקדמת, במיוחד בתחום עיבוד אותות, נושא שהיה קרוב לליבי כמהנדס אלק' (HiRes 90K היתה הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בתחום) ובשל התוכנה המתקדמת שמאפשרת התאמות עם מכשירי שמיעה (בימים שעדיין היה לי מכשיר שמיעה זה הוכיח את עצמו). גם המחויבות הגבוהה של AB למחקר ופיתוח ולביצוע שיפורים (הפחתת רעשים, כיווניות, ועוד) ולקישוריות היתה חשובה לי מאוד.

בתמונות כאן, אני עם ענת רעייתי מזה 39 שנה, במרוץ שתל השבלול השני שהתקיים ב-3 ליוני 2020. המרוץ היה מרגש מאוד בשבילי. פגשתי כאן חירשים וכבדי שמיעה בכל הגילאים, אנשי מקצוע בתחום שיקום השמיעה – מנתחי שתל וקלינאי/ות תקשורת, ושומעים, שבאו לרוץ ולתמוך בהעלאת המודעות לכבדות שמיעה וחירשות בחברה הישראלית. תודה לדר' ראובן ישי, יוזם ומארגן המרוץ, מנתח שתל ורץ מרתונים. אני מודה על הזכות שהיתה לי לקחת חלק במרוץ החשוב הזה.

בתמונות רואים שאני מרכיב את המעבדים עם "אקווה קייס".

כאשר אני עוסק בפעילות ספורטיבית, אני נעזר בפתרון למים של חברת AB "אקווה קייס" – קופסיות אטומות למים וללחות, שלתוכן אני מכניס את המעבדים, ומצמיד אותן למכנסי הריצה מאחור. יחידות הראש מוסתרות מתחת לכובע. הפתרון הזה מאפשר לי לעשות הרבה דברים שקודם לא היו נגישים. אפילו דבר בנאלי כמו יציאה לריצת בוקר עם מכשירי שמיעה היה בלתי אפשרי בשל ההזעה, כשהיום אני משתמש באקווה-קייס בכול הפעילויות, כגון רכיבה, ריצה, טרקים בהימלאיה, טיולים רגליים בארצנו החמה, וזה גם מאפשר לי לשמוע אפילו בשחייה חברתית (שזה בכלל חלום).

ללא ספק, השתלים והפתרונות הנלווים של AB הוכיחו את עצמם ומשמעותית שיפרו את איכות חיי בכלל, ובספורט בפרט, שזה כולל את כל הפעילות החברתית באימונים בקבוצות. בזכותו אני מרגיש כאחד מכולם ומשתלב עם כולם ומשתתף קבוע בתחרויות, בעיקר תחרויות טריאתלון (שחייה, רכיבה וריצה).

נכתב: ביוני 2022.

כתבתו של מני פרסול, "המקומון רמת גן גבעתיים", גיליון 1104, 25.6.15

בגיל 37, מצאה את עצמה איריס סיניגליה במצב בו היא חירשת לחלוטין. "נולדתי עם ליקוי שמיעה עמוק, בגלל סיבות גנטיות", היא מסבירה. "מגיל חצי שנה הרכבתי את מכשירי השמיעה החזקים ביותר שהיו קיימים, בעזרתם יכלה לשמוע רק קולות רמים. "במהלך השנים התמודדתי עם הבעיה באמצעים שונים, אבל לאחר לידת ביתי השנייה מצאתי את עצמי ללא יכולת לשמוע כלל".

היא ילידת קיבוץ רוחמה, בת לאורלי , ילידת מרוקו שהגיעה לאולפן שבקיבוץ ללימודי עברית בשנות ה-60. בקיבוץ פגשה את וולף רושפלד, עולה חדש מצרפת. השניים התאהבו, התחתנו, הקימו את ביתם בקיבוץ ולפרנסתם עבדו במטבח המקומי. בנם הבכור, יונתן, הוא השף יונתן רושפלד. אלא שחייהם השתנו עם לידתה של איריס, שנולדה לקוית שמיעה. גם בן הזקונים, יואל, האח הצעיר של יונתן ואיריס, נולד לקוי שמיעה. כיום, איריס (43) היא תושבת רמת גן שנשואה לאלכס, מהנדס אלקטרוניקה, ולהם שתי בנות, בנות 12 ו-14.

האפשרויות פתוחות

"ואז נולדתי מחדש", היא אומרת. "פיתוח פורץ דרך בתחום הרפואה – שתל השבלול, או בשמו הלועזי שתל קוכליארי, העניק לי שמיעה מחדש". מדובר באביזר הגברה אלקטרוני מתוחכם, המוחדר לאוזן בניתוח בהרדמה מלאה, ומאפשר לבעלי ליקוי שמיעה עמוק וחירשים שאינם מפיקים תועלת ממכשירי שמיעה רגילים את היכולת לשמוע. הוא עוקף את החלק הפגוע באוזן הפנימית ומעביר את המידע השמיעתי ישירות אל עצב השמיעה. המידע שנקלט בו מועבר אל המוח לפענוח כתחושת שמיעה. "שתל השבלול מוגדר כנס טכנולוגי, משום שנכון להיום הוא הטכנולוגיה הרפואית היחידה המאפשרת שיקום של אחד מחמשת החושים".

"שמיעה מאפשרת תקשורת בין בני אדם", ממשיכה איריס, "פתאום, כשהתחלתי לשמוע מחדש, נפתחה בפני האפשרות ליצור ולפתח קשרים חברתיים. אני מחוברת לאנשים ולחיים וכבר לא בודדה. השמיעה מחדש העניקה לי חיים חדשים, אנרגיות חדשות, חוויות חדשות, זה כמו להיוולד מחדש".

עם זאת, החיים לפני השתל לא היו קלים. "כשהיא הבינה שהתינוקת שנולדה לה היא חירשת, אימא שלי לקחה אותי כמשימת חייה", מתארת איריס. "היא התעקשה שתהיה לי ילדות זהה כמו לשאר הילדים, ומהרגע הראשון סירבה שאדבר בשפת הסימנים, כדי שאתאמץ לדבר כמו כולם ואוכל להשתלב בהצלחה בחברה השומעת". האם לימדה את איריס כבר מגיל חצי שנה לדבר ולקרוא שפתיים והדריכה את הגננות והמורות שלה איך לדבר נכון אליה, כך שתבין את הנאמר. "עד גיל 12 היה לי מכשיר שמיעה  גדול ומכוער, דמוי קופסת סיגריות אותו נשאתי על החזה עם שני חוטים שמחוברים לאוזניים", היא משחזרת. "לעיתים צחקו עלי בגלל איך שנראיתי איתו. בגיל 12, הייתי מאושרת כשקיבלתי את מכשירי השמיעה הראשונים שלי מאחורי האוזן. סוף סוף נראיתי כמו אדם רגיל ולא כמו איזה חייזר".

להיות חירש, היא ממשיכה, זה אתגר יומיומי ובלתי פוסק של השגת מידע שיאפשר לך להשתלב בסביבה השומעת. "תמיד נעזרתי במכשירי שמיעה ובקריאת שפתיים לצורך הבנת דיבור, ובכיתה ובאירועים חברתיים התקשיתי להבין את הנאמר בגלל ריבוי משתתפים. זו משימה מפרכת לנסות להבין מספר דוברים בו-זמנית, העיניים מתרוצצות בין הפיות הרבים וקולטות רק חלקי מילים או משפטים. את היתר  צריך להשלים באמצעות רמזים משפת הגוף, ההקשר בהם נאמרים הדברים וניחוש. גורמים נוספים שמקשים על פענוח הדיבור הם רעשים ברקע הממסכים את הדיבור, חושך  או תנועה של הדוברים שלא מאפשרים לראות כלל את השפתיים, או גורם שמסתיר את שפתיהם כמו שפם או מיקרופון שאליו מדברים".

כדי שתשרוד בלימודים בכיתה רגילה, היה על איריס לנקוט בכמה דרכים, כמו לשבת ליד תלמידה שכתבה עבורה, לקרוא מראש את החומר לשיעור ולחזור בבית שוב על החומר הנלמד ממחברות של תלמידים אחרים. "מבחינה חברתית, המצב פחות האיר לי פנים", היא נזכרת. "התקשיתי להשתלב בפעילויות של הכיתה ותנועת השומר הצעיר. כשחבריי שוחחו ביניהם, הסתודדו או צחקו מבדיחות שלא יכולתי להבין, הרגשתי תסכול, עצב ובדידות והעדפתי לבלות את שעות הפנאי שלי ביחידות. בשנות נערותי חוויית הבדידות החברתית אף העמיקה יותר. לא מצאתי את עצמי בשום חבורה וגם חברה קרובה לא הייתה לי ממש".

רשויות הצבא העניקו לה פטור משירות צבאי, אך היא התעקשה להתנדב. בראיון קבלה לשירות הצבאי, נאמר לאיריס שתעבור קורס ותשרת ביחידת מחשב בחיל מודיעין, אך בפועל התברר שהנהלים לא מאפשרים לשלוח מתנדב לקורס והיא נשלחה לשרת כפקידה. "זה היה אבסורד, כי כפקידה התבקשתי לענות לטלפונים אך מאחר ואיני שומעת זה היה בלתי אפשרי, משחזרת איריס. בשלב זה החליטה להשתחרר מהצבא. לאחר השחרור עבדה כשנה בבית התינוקות בקיבוץ, הוציאה רישיון נהיגה והחלה את לימודיה לתואר ראשון בחינוך וספרות עברית ותעודת ספרן ומידען מורשה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. במקביל ללימודים עבדה בספריית הקיבוץ ונתנה שיעורי עזר לתלמידים. בגיל 20 הכירה את מי שיהפוך לבעלה, ולאחר שש שנות זוגיות הם התחתנו ועברו לגור ברמת גן.

"שבלולים" ברשת

לבעלה אלכס, שאותו הכירה כשנקלט בקיבוץ, לא הפריע עניין החירשות. "מהרגע הראשון הוא קיבל אותי  כמו שאני. גם הבנות שלי הרוויחו אמא יותר קשובה, כי השמיעה כרוכה בהרבה ריכוז". כשעלה נושא הבאת ילדים לעולם, בני הזוג פנו לייעוץ גנטי, שבו נאמר להם שלא ניתן לדעת מהו הגורם הגנטי המדויק לחירשות של איריס, "ואז קיבלנו החלטה משותפת שאנחנו הולכים על זה ויהיה מה שיהיה, וכמובן ששמחנו מאוד שבנותינו נולדו שומעות".

במהלך השנים עבדה איריג כעשור כמנהלת ספריה ומדריכה פדגוגית לגננות ומורים במרכז הפדגוגי של רמת גן, ולאחר ניתוח שתל השבלול, היא עברה לעבוד בחברת "שטיינר מכשירי שמיעה", שבה היא עובדת היום כמנהלת שיווק ופרסום".

ניתוח שתל השבלול הראשון שעברה בשנת 2008 סימן את תחילתו של שינוי מבורך בחייה. לאחר כשנה החליטה איריס שהיא רוצה לבצע השתלה גם באוזן השנייה. "בסל הבריאות ישנו אישור רק לשתל אחד. כדי לקבל שתל שני, היה עלי להיאבק. הגשתי בקשה לוועדת חריגים של הקופה ובסופו של דבר קיבלתי את האישור המיוחל לשתל שני".

לאחר תהליך שיקום שארך כשנה, החלה איריס לראשונה לשמוע ולהבין דיבור ללא קריאת שפתיים, מה ששינה את חייה ללא היכר. "כיום, אני יכולה לשמוע ולהבין בצורה חופשית בטלפון, רדיו, טלוויזיה וליהנות ממוזיקה. השתל מאפשר לי לתקשר בקלות רבה יותר עם הסביבה, לצאת מהבדידות החברתית, ליהנות מחיי חברה עשירים ולהתקדם בעבודה".

בשלב זה, היא החליטה לעשות כיול מחדש, כדבריה. "עזבתי את הספרייה, כי הבנתי שאני רוצה חיים חדשים, רציתי לעבוד עם אנשים". כיום מלווה איריס מועמדים לשתל שבלול, מספקת להם מידע, הכוונה, ייעוץ ותמיכה רגשית דרך אתר האינטרנט "שבלולים", שהקימה כדי לספק למועמדים לשתל מידע בעברית בנושא. "שתל השבלול חולל מהפך עצום בחיי, בכל התחומים. המעגל החברתי שלי התרחב לאין שיעור מאז ההשתלה, ויש לי קשרים עמוקים ומשמעותיים. השיפור בתפקודי התקשורתי הקל מאוד על תפקודי כבת זוג וכאמא. ההשתלה העניקה לי את החירות לחיות חיים איכותיים ולהגשים את עצמי כפי שתמיד חלמתי".

לקראת הניתוח פתחה איריס בלוג ב"קפה דה מרקר" בשם "קוכליאה" שבו תיעדה את התהליך כולו, החל מהניתוח, דרך השיקום שארך כשנה, וכלה בחוויות היום יום שלה כמושתלת. תוך כדי כתיבת הבלוג, גילתה את אהבתה לכתיבה והחלה לכתוב גם סיפורים קצרים. במאי האחרון, הוציאה לאור ספר ביכורים בשם "תעתועים", ספר שמוקדש לאמה האהובה אורלי רושפלד ז"ל שנפטרה מסרטן, שבזכותה השתלבה בהצלחה בחברה השומעת מגיל צעיר.

ספרה נכתב בהשראת חווייתה הקיומית כמי שחיה מלידתה בין שני עולמות, חירשות ושמיעה. "ההישגים שלי כמושתלת אינם מובנים מאליהם. לא כל מושתל יכול לשמוע בטלפון ולהשתחרר מהתלות המוחלטת בקריאת שפתיים לצורך הבנת דיבור, ואני אסירת תודה על כך!", אומרת איריס. "עד להשתלה הרגשתי שכולם מבינים טוב יותר ויודעים איך לחיות ורק אני לא, שחסרים לי ידע וכלים בגלל מגבלת השמיעה. השתל חיבר אותי לחיים ופתח בפני מלא אפשרויות. אני מלאה שמחה וחשה שרק השמיים הם הגבול!"

תומר סימן טוב, מושתל של חברת Advanced Bionics.

הושתל באוזן ימין בגיל 4 שנים (Clarion 1) והוא הילד השני בארץ שהושתל בחברת AB.

באפריל 2014, עבר ניתוח השתלת שתל שבלול באוזן שמאל.

ביוני 2015, בגיל 22 עבר ניתוח דו-צידי: בצד ימין – החליפו לו את השתל הישן לשתל החדש (HiRes 90K Advantage). בצד שמאל – מיקמו מחדש את השתל החדש (HiRes 90K Advantage).

תומר מנטור בארגון המנטורים הבינלאומי (BEA) המסייע למושתלים ומועמדים של חברת AB, ויחד עם זאת מנהל את אתר שבלולים לצד איריס סיניגליה.

מבין תחביביו ניתן למנות טיסנאות, מוזיקה, תכנות, אסטרונומיה וחקר החלל. בגרות מלאה מצטיינת ומגמת מדעי המחשב. בצבא שירת ביחידת ממר"ם המפוארת.

26.6.15

החלפתי את השתל הישן בצד ימין לאחר 18 שנים, ובצד שמאל מיקום מחדש כי השתל זז ממיקומו, עבר בהצלחה. אתמול בבוקר היה הניתוח, זמן הניתוח בסה"כ 9.5 שעות והתעוררתי כמה שעות לאחר מכן.

9.7.15

עברתי לפני שבועיים את הניתוח הסימולטני (בצד ימין – החלפה לאחר 18 שנים, בצד שמאל – מיקום מחדש של השתל החדש).

ביקשתי לראות את השתל הישן, ולראות אותו ככה שוכב במים, בארון מסתורי בחדר נעול, מחוץ לראש שלי, זה הרגיש כאילו איבדתי חלק ממני.

בכל זאת, החפץ הלבן הזה עזר לי לשמוע מגיל 4, לרכוש שפה, להיות בבתי ספר רגילים בסביבה שומעת, לסיים בגרות כמצטיין בציונים מטורפים – בגרות באנגלית חמש יחידות סיימתי בכיתה י' לפני כל השכבה, מאוד אהבתי מוזיקה והייתי טוב בגיטרה ובאורגנית, אפילו בחליל צד. עברתי קורסים לא קלים בצבא, ועכשיו אני משרת בממר"ם. בלי החפץ הזה לא הייתי יכול להגיע להישגים כאלו, ועכשיו אני נפרד ממנו ומתקדם לעבר טכנולוגיה אפילו יותר מדהימה – אם משווים את השתל הזה לשתל של היום, זה כמו עולם מקביל. אם הגעתי לתוצאות כאלו עם שתל כ"כ פשוט, בדיבור, במוזיקה, בהכל, אני רק מתאר לעצמי מה יהיה עם החדש.

כתבה מצולמת של אלכסנדרה לוקש, Ynet חדשות בריאות, 18.8.15

יובל מנדלסון, חרש מלידה, עבר השתלת שתל קוכליארי באוזנו, המאפשר לו לשמוע. בתיעוד מרגש הוא נראה מזהה לראשונה צלילים. בראיון לאולפן ynet, הוא אומר: "אני חולם לשמוע שירי ילדים".

כבר מחכה לרגע שיוכל לדבר בטלפון: יובל מנדלסון, בן 35, הוא חירש מלידה. במהלך חייו למד במסגרות רגילות, נעזר במכשיר שמיעה ולמד לקרוא שפתיים. לאחרונה עבר ניתוח השתלת שתל קוכליארי, והשבוע הוא שמע בפעם הראשונה.

בראיון מיוחד ל-ynet, מספר מנדלסון כי כבר מזמן רצה לעבור את הניתוח והיסס. "חיכיתי שהטכנולוגיה תשתפר ותתקדם", הוא אומר.

"כל פעם שיש קול, אני מרגיש שוקים חשמליים", מתאר מנדלסון את חווית השמיעה כפי שהוא מרגיש אותה כעת. בתקופה הקרובה יעבור מנדלסון הליך למידה, עד שיוכל לשמוע כמו כולם. התהליך יכול לארוך חודשים ספורים או כמה שנים, תלוי במידת ההסתגלות של המנותח לשתל.

לדבריו, הוא מצפה מאד לשמוע מוזיקה ולדבר בטלפון, אבל יותר מהכל הוא חולם לשמוע שירי ילדים ולהשלים פערים תרבותיים בינו לבין חבריו השומעים.

לכתבה המצולמת על יובל מנדלסון לחץ כאן

שתל ראשון

20.10.2020

היי!

לפני חודש עשיתי שתל AB (אני מינוס 110 דציבל ב2 האוזניים מלידה) והייתי כל חיי עם מכשירים אבל בשנים האחרונות הם נתנו לי פחות תועלת עד למצב שכמעט ולא.. ואז ניגשתי לניתוח.

סוף היום של מיפוי הראשון שלי מהבוקר- ישר הורדתי מכשיר שמיעה והייתי רק עם השתל!

חוויות –

1. שמעתי חברי צוות לעבודה מדברים איתי עם מסיכה והבנתי אותם.
2. דיברתי עם אמא שלי דרך הקונקט (בלוטוד שמחובר לסוללה של המעבד שלי) חופשי! ומאוד מובנת!
3. איתן (הבן הבכור שלי) חיבר משחק בסלון וזה התחיל לנגן מוסיקה ואני הייתי בחדר שינה ושמעתי את המוסיקה כאילו זה לידי, שאלתי את בעלי שהיה לידי מה זה המוסיקה הזו הוא אמר שזה המשחק של איתן חשבתי שהוא שם את זה מתחת למיטה שלי חחחח אז קמתי והלכתי לסלון והמשחק באמת היה בסלון חחח.
4. ״רעשי״ הסביבה עדיין נשמעים לי מאוד מוזר בתדרים גבוהים שאני לא מכירה בכלל.. אני סבלנית.. הכל נשמע ״טאק טאק טאק״ או כמו גלים של ים.. מקבלת באהבה ובהבנה.
5. אנשים נשמעים מצחיק (תדרים גבוהים כבר אמרתי.. הגברים נשמעים כמו ברווזים חחח).
6. אני שומעת את הילדים מהקצה השני של הבית (אבל עדיין בלי הבנת דיבור מהמרחק הזה) כי העוצמות עדיין לא גבוהות מספיק כדי להבין מה מדברים בדיוק.
7. בעלי מזג מיץ מוגז במטבח ואני ישבתי בסלון. הוא בא לסלון ושמעתי את הגזים בכוס.

המשך תובנות בהמשך חחחח

שתל שני

28.10.2021

היי!

בקצרה עליי – לפני שנה הושתלתי בשתל השבלול הראשון שלי, של חברת AB וב- 9.9 לפני חודש הושתלתי באוזן השנייה.

ביום שלישי האחרון ב5.10 התחברתי למעבד הצלילים של AB לראשונה.לא הורדתי את המעבד החדש מהבוקר ועד שהלכתי לישון בימים האחרונים.

בעבודה שלי אני מרכיבה את שני המעבדים.

המעבד החדש לא מפריע בכלל אלא רק נותן הגברה.

כשחזרתי הבייתה מהעבודה ישר הורדתי את המעבד הישן ונשארתי רק עם המעבד החדש כדי לגרות את עצב השמיעה כמה שאפשר. ביום הראשון לחיבור לא הייתה הבנת דיבור בכלל במעבד החדש, כל דיבור או רעש נשמע כמו מנגינת פסנתר!

זה היה כזה מוזר ומטריד! ביום השני, הבנת הדיבור השתפרה. שמעתי טוב יותר את בעלי והילדים שלי ואת עצמי. כל ערב אני יושבת ומפעילה מוסיקה שאני מכירה ומיום ליום המוסיקה נשמעת יותר ברורה, ומזהה את המילים במוסיקה (דרך הבלוטות' קונקט).

גם הטלוויזיה נשמעת יותר טוב.

יש לאוזן המושתלת החדשה עוד דרך ארוכה לעבור אבל זה מעודד אותי שמיום ליום זה משתפר וכאילו המסך מתבהר! זה נותן לי מוטיבציה להמשיך לאמן את האוזן החדשה ולהוריד את המעבד הישן.

את ההגברה במעבד החדש שמתי על המקסימום כבר ביום הראשון בערב כדי לקלוט יותר חזק את הצלילים והדיבור סביבי למרות שאין הבנה אבל עדיין עדיף מכלום.

בעלי אומר לי הבוקר:

״אז איך אני נשמע עכשיו? כמו מיקי מאוס?

אני ״כן״

בעלי ״ואיך מיקי מאוס נשמע?״

אני ״כמוך״.

שמי יעל דורון, ואני בת 56, חברת קיבוץ בצפון. מושתלת "הרמוני" של חברת אדוונס ביוניקס. נותחתי ב-12.12.2011.

רקע

לניתוח השתל שלי שהתקיים ביום שני ה- 12.12.11 הלכתי בהתרגשות גדולה יחד עם איריס סיניגליה, שליוותה אותי במסע שלי לשתל במשך כשנה וחצי. המסע החל באותה שיחה עם ד"ר פוריה (מביה"ח קפלן) במאי 2010, שבה הבנתי שהשתל הפנימי (של מד-אל) שהוצע שם בפרסומים ששודרו בטלוויזיה ובעיתונות, מתאים רק לירידות בינוניות בשמיעה ואני אצטרך ללכת על שתל השבלול המיועד למי שאינו יכול להפיק יותר תועלת ממכשירי שמיעה. רק לאחר אותה שיחה התחלתי לבדוק ברצינות ללכת על הפיתרון הזה. ב- 13.1.92 , חודש לפני יום הולדתי ה-36, התחרשתי  לגמרי, וכבר אז הוצע לי לעבור השתלת שתל שבלול, ולהיות מראשוני המושתלים בשתל השבלול, אך הרגשתי בפנים שזה לא הזמן המתאים לי ולא הייתי מעוניינת להיות שפן ניסיונות. בכל זאת מדובר בניתוח עם כל המשתמע ממנו. בחרתי להמשיך להסתדר כמיטב יכולתי עם קריאת שפתיים – למדתי ועבדתי עד אשר החירשות הקשתה עלי מאוד להסתדר בעבודה והבנתי שאני כבר לא יכולה להסתדר רק עם קריאת השפתיים. הגעתי למצב שהייתי בשלה לרצות בניתוח השתל.

נולדתי בקיבוץ בצפון . בקיבוץ לא קיבלו לגמרי את עובדת ההתחרשות שלי ולא ידעו איך "לאכול" את זה ואיך לעזור לי. הוריי החליטו לעזוב למרכז, שם היו יותר אפשרויות לעזור לי. למזלי, זכיתי בהורים שהבינו וידעו כיצד לעזור לי ולתמוך בי. אימי הייתה אחות במקצועה וכבר בגיל חצי שנה שמה לב לבעיית השמיעה שלי למרות שהסביבה אמרה לה שהיא מדברת שטויות והכל יסתדר.

בגיל ארבע וחצי קיבלתי את מכשיר השמיעה הראשון שלי בבית חולים תל השומר לאוזן שמאל בלבד כי אוזן ימין היתה חירשת לגמרי, ושם למדתי לדבר. מאז פרחתי וגיליתי את העולם. למדתי לדבר וידעתי כבר לקרוא ולכתוב עוד לפני הכניסה לכיתה א'. כל כמה שנים נבדקתי כדי לוודא שמכשירי השמיעה שלי מתאימים ועדכניים. עד כיתה ו' הרכבתי מכשיר שמיעה דמוי קופסה שאותו נשאתי בגופיה בעלת כיס מיוחד שאמא תפרה עבורי. ממנו נמשכו חוטים לאוזניה שבאוזן שמאל. הייתי ילדה שובבה ככה שתמיד החוטים היו נקרעים והיו תקלות. בבית החזקנו מלאי של חוטים, סוללות ושאר חלקי חילוף כדי לדאוג שהמכשיר יעבוד תמיד.

בגיל 12 התברר שאני צריכה גם משקפיים, אז הציעו לי לעבור למשקפיים עם מכשיר שמיעה. המשקפי שמיעה האלה לא היו יפות במיוחד, הייתה להן מסגרת עבה, אבל הן אפשרו לי לשמוע בשתי האוזניים במצעות חוט שעבר מהמכשיר שמיעה במשקף השמאלי בתוך המסגרת אל הצד הימני, והתחבר למיקרופון גם בצד הימני, כך שנוצר מצב שאפשר לי שמיעה דו-צדדית. עד אז הרכבתי מכשיר שמיעה רק באוזן שמאל, שאובחנה בילדותי כבעלת חמישים אחוז ירידה בשמיעה. לאוזן ימין לא התאימו לי מכשיר שמיעה משום שאובחנה כ"מתה" (מאה אחוז חירשות). המשקפי שמיעה האלו שימשו אותי עד אחרי השחרור מהצבא.

בגיל 21 אמרתי שלום למשקפי השמיעה, שהפסיקו לייצר אותם, ועברתי למכשירי שמיעה קטנים ומשוכללים יותר מאחורי האוזן. הירידה ההדרגתית בשמיעה שהחלה אז לא ממש הורגשה בגלל בזכותם.  אבל עכשיו השתמשתי במכשיר שמיעה רק באוזן שמאל, וחסרה לי השמיעה בצד השני. למרות הקושי, הסתגלתי לשמיעה באוזן אחת ועברתי למשקפי ראיה אופנתיות ויפות. לא ראו את המכשיר שמיעה שלי כי השיער הסתיר אותו. עבדתי, למדתי באוניברסיטה, הכרתי את בן זוגי התחתנתי ועברתי לגור עימו בצפון. נולדו לי שלושה ילדים. אחרי לידת הילד השלישי שלי, כאשר מלאו לו עשרה חודשים, לפני שהספקתי לשמוע את המילים הראשונות שלו ממש, כחודש לפני יום הולדתי ה-36, התחרשתי לגמרי. התחילה תקופה של התמודדות עם ההתחרשות. ניסיתי להוכיח שאני יכולה להסתדר גם אם יש לי רק קריאת שפתיים. למדתי מחשבים ועבדתי בעסק עד שנסגר חיפשתי עבודה ולמדתי במקביל במשך ארבע שנים קורסים שונים, בעיקר לנשמה, בתחום ההוליסטי – נומרולוגיה, טארוט, הילינג, שתרמו לצמיחה הפנימית שלי ולהבנת התהליכים שעברתי.

לאחר השיחה עם ד"ר פוריה בבי"ח קפלן, שבה הבנתי שזהו זה, שתל השבלול הינו הפתרון היחידי עבורי, החלטתי שהגיע הזמן ללכת על זה. התחלתי לבדוק את הנושא באינטרנט, בשיחות עם מושתלים אחרים שהכרתי .  בצורה כזו הגעתי לאיריס-  מושתלת דו-צידית בעלת ניסיון עשיר בתחום. הייתי בכנס של חברת שתלים, פגשתי  ושמעתי ובדקתי חומר של כל החברות, ובסוף על בסיס שיקולים של טכנולוגיה, נגישות ושירות ושיקולים אישיים של תחושה משפחתיות, שירות , ותמיכה, בחרתי בשתל השבלול של חברת אדוונס ביוניקס. היה לי חשוב לבדוק היטב את הנושא כי מדובר לא בסתם מכשיר שמיעה שמקבלים והולכים הביתה אלא בשתל שמצריך ניתוח, תהליך שיקום ממושך עם מיפויים וכו'. היה לי חשוב לבחור במקום הנכון והטוב עבורי. בדקתי איזה בתי חולים מבצעים את הניתוח, שאלתי מושתלים אחרים איפה עשו, איך הרגישו ומה הם ממליצים מהחוויות שלהם. עד שלבסוף בחרתי לבצע זאת בבית החולים שניידר בפתח תקווה. המלצות של אנשים  שנותחו שם ושעברו שם את כל התהליך, ורק סיפרו דברים טובים על הצוות ועל המקום, הביאו אותי לבחור בו. למרות שאני גרה בצפון, הגעתי למסקנה שיהיה לי יותר קל לעבור את התהליך בפתח תקווה ולא בבית החולים בני ציון בחיפה, כי בתל אביב יש לי משפחה וחברים שאצלם אוכל להתארח אם צריך, וזמן הנסיעה ממקום מגוריי לחיפה או לפתח תקווה די דומה בסופו של דבר.

בנובמבר 2011 התחלתי את תהליך המועמדות לשתל בפגישה עם פרופסור אטיאס במרכז שתל השבלול בשניידר. הוא הסביר לי על התהליך, אישר את מועמדותי לשתל וביקש שארכיב מכשיר שמיעה למשך כמה חודשים עד לניתוח. עברתי בדיקות נוספות, והתהליך כולו התמשך בגלל שביתות הרופאים באותה תקופה ובגלל הריקול של חברת אדוונס ביוניקס. ביוני 2012 קיבלתי אישור לניתוח ונקבע לי התאריך ,3.11.2011, אך בטרום-ניתוח התגלה שחסרות לי עוד כמה בדיקות דם ונשלחתי לבצען. הניתוח נדחה.. בסופו של דבר, נקבע הניתוח ליום שני ה-12.12.2011. את סוף השבוע שלפני הניתוח ביליתי במעין ערפל לא ברור של עבודה, בית, ילדים, כביסות וארוחת השבת.

11.1.2012, יום רביעי – היום הרביעי לאחר החיבור לשתל

לניתוח הגעתי ביום שני בבוקר עם איריס, אצלה התארחתי בלילה שלפני. הייתי צריכה להגיע לבית החולים בשעה מוקדמת יחסית ביום הניתוח, משום שאין אשפוז מקדים לפני הניתוח. איריס ליוותה אותי עד לדלת חדר הניתוח שלשם אימא שלי הספיקה להגיע בדקה התשעים ותשע כדי לאחל לי הצלחה בניתוח. כל שאני זוכרת הוא שהעבירו אותי למיטה הצרה של חדר הניתוח, הזריקו לי זריקת טשטוש שגרמה לי לתחושת קור, ואז עוד זריקה ששלחה אותי לעולם שכולו חלומות,  וזהו.

התעוררתי בחדר ההתאוששות בשעה ארבע וחצי אחה"צ, כשעתיים אחרי שהסתיים הניתוח שלי (בשעה שתיים וחצי בצהריים). נאמר לי שהכל בסדר, שהאלקטרודות עובדות והעבירו אותי דרך לאשפוז במחלקת הא.א.ג במגדל שאשא בביה"ח בילינסון. בהתחלה היה לי חדר לבד והיה לי כייף.. ביליתי את הלילה הראשון אחרי הניתוח בין סירי לילה לאנטיביוטיקה בעירוי ופשוט סתם במיטה אבל בסה"כ הרגשתי בסדר, קצת עייפות מכל חומרי ההרדמה אבל כמעט בלי כאבים בעצם … בבוקר לקח זמן עד שקיבלתי אישור לרדת מהמיטה, ואז אמרתי שלום לסירי הלילה ולאחות החמודה שהייתה סבלנית עם כל זה.. לצערי העבירו אותי לחדר ממול עם עוד אישה, כי היו צריכים את החדר הזה למישהו אחר שהיה צריך לעבור ניתוח גדול.. בלילה השני הצטרפה אלינו עוד אחת  ונהיה צפוף ולא הכי כיף שבעולם, אבל לפחות היה שירות ארוחות עם בחירה מתפריט.היה לי קשה להירדם בגלל הבזקי האור מהטלוויזיה שצפו בה שכנותיי לחדר. רק ביום הרביעי אפשרו לי לעשות מקלחת ראשונה ולהרטיב את הראש, אם כי בלי לחפוף. שמחתי להשתחרר מהאשפוז ביום החמישי וקיבלתי שבועיים מנוחה בבית. התחלתי לספור את הימים עד למועד החיבור לשתל.

חזרתי לעבודה לאחר שלושה שבועות. החזרה לעבודה הייתה קשה לי, הרגשתי צורך לנוח עוד קצת אז לקחתי עוד כמה ימי חופש.

8.1.12 – יום החיבור לשתל

בשעה עשר וחצי בבוקר הגעתי לבית חולים לקראת הפגישה המתוכננת עם הרופא בשעה 11. בשעה 12 תוכנן להתקיים החיבור הראשון לשתל. אבל לרופא נכנסתי רק בסביבות השעה אחת בצהרים, לאחר המתנה ארוכה ומייגעת. למזלי היה לי ספר לקרוא התחלתי לקרוא אותו עוד באוטובוס בדרך לבית החולים ובהמתנה לרופא סיימתי לקרוא אותו.. J. הרופא  המנתח בדק את איזור ההשתלה, מישש, ואישר לבסוף את החיבור לשתל. הייתה עדיין קצת נפיחות באזור השתל והרופא אמר שייתכן שאולי המגנט לא ייצמד היטב בגללה.

בשעה אחת וחצי התחלתי את החיבור לשתל.

המיפוי התקיים לבסוף  לפני ההיכרות עם ערכת השתל מפאת חוסר הזמן.  הציגו לי את המעבד ויחידת הראש, הרכיבו לי אותה, חיברו אותה למחשב ו.פתאום שמעתי.."ביפ ביפ … " התזמורת התחילה לנגן…הקלינאית הכינה לי שלוש מפות שמיעה שההבדל ביניהן הוא בעוצמת השמע.  להבדיל ממכשיר שמיעה שנמדד בתרומה בדציבלים מבחינת עוצמת הגברה, כאן ההגברה היא לפי עוצמת הזרם החשמלי. בהתחלה נותנים עוצמת זרם חלשה, שאותה מעלים בהדרגה ממיפוי למיפוי,על מנת לתת למוח להסתגל בהדרגה לשמיעה החדשה. שמעתי שהמעמד של החיבור הראשון לשתל הוא מרגש מאוד, וכרוך בלא מעט דרמה, אבל במקרה שלי, אחרי יום ארוך ומתיש שהחל בחמש בבוקר, וכלל המתנה ארוכה מאוד לרופא לפני החיבור ועיכב את התהליך כולו, לא היה כוח לזה… גם באתי די מוכנה למה שיקרה ולקחתי את הכל בסבבה. יצאתי החוצה עם מטפחת ראש שתשמור שהשתל לא ייפול חס וחלילה.. ראיתי יתרון בשתל על פני מכשיר שמיעה בכך שאין פידבקים כמו במכשיר השמיעה לכן המטפחת לא מפריעה לשתל לעבוד.  יצאתי החוצה, ובאוטובוס בדרך חזרה לתחנה המרכזית התחלתי לשמוע בנוסף ל"ביפים" קולות מוכרים של מכוניות. הרגשתי שונה – כאילו חזרתי לנקודה שבה שמעתי טוב – גיל 27, לפני שהתחתנתי, לנקודה שבה תפקדתי עם מכשיר שמיעה מצוין, כולל יכולת לשמוע בטלפון. למרות שעדיין אי אפשר היה לקרוא לשמיעה שלי כרגע שמיעה, התחושה הייתה שעליתי על הדרך הנכונה לשמיעה מחדש. התחושה הזו גרמה לי לסבול באהבה ובתודה את הצלילים הראשונים, הלא ברורים, והקצת מעצבנים ששמעתי.

עם סיום החיבור, נסעתי לבית הוריי כדי לנוח וליהנות בשקט מניצני השמיעה החדשה שלי.

שלושה ימים לאחר החיבור, עברתי מהמפה הראשונה למפה השנייה, החזקה יותר בעוצמה. באמצע היום חזרתי למפה הראשונה כדי להשוות את ההרגשה לגבי השינוי בשמיעה בין שתי המפות. המפה הראשונה נשמעה חלשה וכבר לא סיפקה אותי. חזרתי למפה השנייה ונשארתי איתה. חזרתי לעבודה והיה מעניין לשמוע דלתות נפתחות ונסגרות, לשמוע אנשים מדברים בסביבתי אם כי לא הבנתי מה אמרו. קודם לכן לא שמעתי מאומה…דממה מוחלטת. גיליתי שלפעמים אני יכולה לשמוע צלצול טלפון קרוב אלי. לא זיהיתי שזה צלצול טלפון, אבל שמעתי אותו, ושהלכתי לכיוון שלו ראיתי שזה מקור הקול. לפעמים שמעתי גם את צפצוף התראה כשנגמרה הסוללה. עשה לי טוב להיווכח שהשתל התחיל לעבוד, ואני מתחילה לזהות קולות, שיש התחלה של תהליך שמיעה.

חמישה ימים לאחר החיבור, עברתי  למפה השלישית, החזקה מכולן שנתנו לי. כמו כן, הגברתי את עוצמת השמע באמצעות גלגל הווליום במעבד.

15.1.12 – מיפוי שני

המיפוי השני התקיים שבוע לאחר החיבור לשתל. הפעם הוא נקבע לשעת צהריים נוחה – 13:00, כך שיכולתי להגיע אליו בנחת ולא בלחץ. אפילו היה לי זמן לעשות סיבוב קטן בקניון עזריאלי בתל אביב ולקנות לי ספר בשביל הנשמה. לפני המיפוי ביקשתי מהרופא המנתח, ד"ר רווה, שיוריד קטע מפס הדבק של התפרים, שהפריע למגנט להיצמד לעור הקרקפת.

אחרי שבוע של צפצופים ומעט צלילים מוכרים כמו דלתות ומגירות נפתחות, רעש של מכוניות ובעיקר מקהלה ברווזית כזו או אחרת, מיתנו את הצפצופים שבהמשך הם אמורים להיעלם, והגבירו אזורים אחרים כך שהצפצופים לא ישתלטו על השמיעה. התחלתי להבחין ביותר דברים לאט-לאט. הבנתי שצריך המון סבלנות בתהליך. המיפוי הבא נקבע לעוד שלושה שבועות. ובזמן הזה הייתי צריכה להיות שבוע עם כל אחת משלוש המפות החדשות שקיבלתי הפעם.

למפה השנייה עברתי  ארבעה ימים לאחר המיפוי השני, בשעת צהריים, באמצע יום עבודה. שמעתי פחות צפצופים והתחילו להופיע דברים מוכרים יותר כמו יותר קולות של אנשים בסביבתי, לא רק ויברציות כמו לפני החיבור לשתל, אפילו טלוויזיה. גיליתי שאני יכולה לנסות להבין מילים כשאני רואה טלוויזיה, אבל עדיין בתנאי שרואה את פני הדובר על המרקע. זה מראה שהשתל מקל על המאמץ של קריאת שפתיים.הצפצופים עדיין נמשכו, בעיקר שהקלדתי במחשב, אבל גייסתי סבלנות והבנה שהם ייעלמו במשך הזמן.

יום שישי ה- 19.1.12 – בזמן שניקיתי את הבית, שמעתי כל דבר שעשיתי בעוצמה חזקה יותר. דברים שהרמתי, רעש של המים בכיור, בשירותים וכו'. והתחילה אפילו הבנה של דברים שנאמרים בטלוויזיה. כשהבן שלי בא ודיברנו , גיליתי ששוב אני שומעת את קולו, וזה לאחר ששמעתי את קולו בפעם האחרונה שהיה בן 4… כאשר היה בן 4 התחרשתי ולא יכולתי לשמוע אותו יותר. הקול שלו היום הוא אמם קול של מבוגר, אבל עדיין נשאר עדין ומנומס. תהיתי איך יישמעו לי קולותיהם של שאר ילדיי שיבואו לבקרני.

כשערכתי קניות לשבת, הרעש הזה של שקיות הניילון ווהאריזות נשמעו לי בעוצמה חזקה מתמיד. היה לי קצת קשה עם הרעשים האלה, אבל אמרתי לעצמי תודה ששומעת בכלל ומזהה את הצלילים. החלטתי שבמיפוי הבא אבקש להוריד את העוצמה בתדרים של הצלילים האלה כדי להפחית מאי הנוחות שגרמו לי.

שמתי לב שלפעמים, כאשר הסוללה של השתל נגמרת בהפתעה, אני מופתעת מהמעבר החד לעולם החירשות. מדהים לגלות ברגעים האלה מה הפסדתי או מה נעלם לי מטווח השמיעה מאותו יום שהתחרשתי.. עם השתל אני עכשיו בתהליך של חזרה לאותה נקודה שבה התחרשתי, ואף להמשיך ממנה הלאה, לשמיעה טובה יותר ממה שהיה לי לפניה. התחושה הזו גורמת לי להרגיש כמו ילדה בת 4, שחיברו אותה לראשונה למכשיר השמיעה. המיפויים ואימוני השמיעה שאני מקבלת במסגרת השיקום מחזקים את ההרגשה הזו. הצפצופים הופכים להיות צלילים מובחנים ומובנים יותר ויותר.

21.1.12 – נסעתי בשבת בבוקר לטייל ונהניתי לשמוע דברים חדשים גם אם השינויים הם מאד קטנים. שבוע לאחר מכן, בשבת בצהרים עברתי למפה השלישית והחלו להופיע עוד צלילים חדשים וברורים יותר ממה שהיה קודם. אני עדיין שומעת צפצופים בהקלדה במחשב אבל הם מתונים יותר. היום שמעתי את הגשם יורד וזה באמת משהו. שמעתי טוב יותר גם את הטלוויזיה ואת קולות האנשים סביבי. התקדמות חשובה. מצאתי שאני שרה לעצמי שירים ישנים או סתם מדברת לעצמי ונענית לשמוע את קולי. המשכתי בכך גם בימים הבאים.

25.1.12 – הצלילים נשמעים לי נקיים יותר. עדיין יש הד, אבל הרבה פחות מקודם. אני שומעת עוד דברים חדשים, והם נשמעים ברור יותר. שמתי לב שאני שומעת את הנשימות שלי אם אני רוצה לשים לב לזה, זו הרגשה משונה ומעניינת. הרשרושים של שקיות הניילון והניירות פחות חזקים ומפריעים לי. התחלתי להבין טוב יותר טלוויזיה גם כאשר אין כתוביות או שיש סרטים באנגלית נעים לגלות שהמוח מזהה מילים שלמדתי לשמוע. אני מבינה שככל שאתרגל הקשבה למילים, כך תשתפר הבנת הדיבור שלי. ויש גם עייפות! אני מתעייפת מההקשבה לאורך היום לכל הצלילים והקולות החדשים ושפע הגילויים. כמה טוב לנוח, ומזל שאפשר להסיר את השתל בלילה ולנוח, גם אם זה הופך אותי לחירשת גמורה.. המעבר בין הקול לדממה הוא מוחלט וחד משמעי. בבקרים, אני קמה בנחת ורק אחרי שאני מרגישה מוכנה נפשית, אני מתחברת לשתל מחדש.

אני מחכה למיפוי הקרוב ביום ראשון, ומקווה שימתנו את ההדהוד של הצלילים. אני רוצה להתחיל להתאמן לשמוע עוד דברים דרך מוזיקה, שירים, סיפורים ועוד..  אני רוצה לשמוע אנשים ולהבין, וגם בטלפון.

25.1.12 – החלטתי לנסות להקשיב למוזיקה עם אוזניות במחשב.. משהו משהו.

בנסיעה ברכב, שמעתי את רעש האיתות כשמפעילים את הלינקר למרות שהיה חלש. זהו חידוש, כי גם עם מכשיר שמיעה לא שמעתי אותו. בעבודה שמעתי עוד צלילים חדשים וההדהוד הפריע לי פחות ופחות. בערב דיברתי בטלפון הנייד לראשונה בפלאפון עם חברה ועושה רושם שהבנתי את רוב הדברים וזה מדהים! רק שבועיים אחרי המיפוי השני ! זה חיזק את התחושה שלי שאני רק יכולה להשתפר עוד ועוד! הרגשה אלוהית לגמרי! אני מחכה בקוצר רוח למיפוי השלישי ביום ראשון ומקווה שיכינו לי מפה כזו שתשפר עוד את הבנת הדיבור בטלפון! תודה אלוהים על כל המתנות ולכל מי שהמציא, ניתח, שם וחיבר והכל!

29.1.12 – מיפוי שלישי

המיפוי התקיים בשעה 14:00. הגעתי אליו אחרי טיול יפה לתל אביב שלשם שינוי קיבלה אותי במזג אויר קרירי ונעים יחסית בלי גשם, למרות שלקחתי מטריה גם לכל מקרה. את המטפחת מהקיץ החליף עכשיו כובע צמר. שומרת על המעבד.

במיפוי אמרתי שבסה"כ שמעתי דברים יפים כמו רשרוש הנייר, הניילון וכדומה רק שזה היה מוגזם מידי.. וביקשתי שיורידו את העוצמה של הצלילים האלה. הקלינאית הכינה לי שלוש מפות חדשות, וביקשה שאתן לכל אחת לפחות שבוע לפני שאעבור למפה החזקה יותר.

לאחר המיפוי, בדרך הביתה, באוטובוס, שמעתי לראשונה צפצופים ברורים יותר של מכוניות שלא זכרתי ששמעתי בעבר עם מכשיר שמיעה.

למחרת בעבודה שמתי לב שהמקום נשמע לי כמו "לול תרנגולות". עובדות שמה 100 בנות, רובן בטלפון. עכשיו כבר אין הדהוד אבל יש בעיה אחרת: הקול שלי וקולות של אנשים אחרים נשמעים  לי גבריים, וזה לא היה לי נעים כל כך.

1.2.12  – עברתי למפה השנייה. היא נשמעת כמו המפה הראשונה שקיבלתי במיפוי השני מבחינת גוון הקול רק שהפעם אין הד וגם הקולות נשמעים טבעיים יותר. חזר לי החשק לנסות בטלפון. אפילו דיברתי עם חברה באותו שבוע לראות כמה אני שומעת ומבינה בטלפון. גם ישבתי עם דיסק שירים ונהניתי לעקוב אחרי המילים שלהם בטקסטים הכתובים שלהם ולהבין אותם.

שמתי לב שעוצמת הקול מספקת אותי יותר גם שאני על עוצמה חלשה, ועקב כך הסוללות מחזיקות מעמד יותר זמן. תוך זמן קצר עברתי למפה השלישית בתקווה שהיא תהיה אף מעודנת ונוחה יותר מקודמתה. היא באמת שיפרה קצת יותר את השמיעה אבל הייתה מאד חזקה לכן נשארתי בה על עוצמה נמוכה.

10.1.12 – במסיבת ט"ו בשבט בקיבוץ היה נחמד לשמוע מוזיקה וקולות אנשים. בדרך חזרה ממנה שמעתי קול צעדים של ילדה קטנה שצעדה מאחורי. היה נעים לגלות שהשמיעה מתחדדת עד כדי כך. שאר הדברים נשארו פחות או יותר אותו דבר .השיפורים הם קטנים יותר – נוספו עוד מילים והתחלתי להבחין בקולות של ציפורים ביום וצפרדעים וצרצרים בלילה, ברעשים של המקרר שכל כמה זמן עושה רעש מסויים. התחלתי להתאמן יותר בשמיעה בטלפון. הבטחתי לעצמי שעד היום הולדת שלי ב-14.2 אתקשר להורים שלי. כשעשיתי את זה הייתה לי הרגשה טובה אם כי הבנת הדיבור לא היתה מושלמת. אני יכולה להתקשר ולמסור מידע בסיסי כגון איפה אני בדרך וכדומה וזה עובד. לאט ובטוח. בעבודה אני מקשיבה לרדיו דרך האוזניות שקניתי וזה עוזר גם לא לשמוע את "לול התרנגולות " אם כי מידי פעם אני מסירה אותן כדי להקשיב לסביבה או בהפסקות העבודה, כדי להרגיש מחוברת לסביבה. הכל מקבל צבע וחיבור יפה. מה שכן ראיתי שצריך לשמור בזמן החיבוקים שהמעבד לא ייפול. ביום ההולדת שלי הוא נפל כמה פעמים מרוב חיבוקים… שמחתי לגלות שהוא חזק ולא נפגע בקלות. לא פשוט לזכור כל פעם שיש שם מעבד ומי לא רוצה חיבוק.. לפעמים רק ההנאה  הפשוטה להסתובב, להיכנס לחנויות, לחוות צבעים, לדבר בנוחות בלי לחץ עם אנשים זה עושה את ההנאה מחוויית השמיעה עם השתל. הפירגון של אנשים שמעירים לי שהדיבור שלי הפך ברור יותר מעלה את תחושת הביטחון שלי. אני אופטימית יותר לגבי העתיד שלי, אני שומעת בקלות רבה יותר ויש לי רצון להתקדם עוד ולכבוש תחומים חדשים.

בשבוע האחרון לקראת המיפוי הרביעי ב- 4.3.12 נוספו צלילים חדשים לרפרטואר שלי והתחלתי להבחין  בין סוגי שריקות הציפורים – בין הצליל הגבוה של העורבים לצלילי ציפורים אחרות שהם דקים, ועצבניים יותר. אני שומעת יותר קולות של צעדים, נשימה, את החריקה של דלת חדר השינה שהוא מעצבן (קודם לא שמעתי אותה) הרגישות שלי לצלילים הפכה גבוהה יותר, זה מעייף שאין יכולת לסנן את הגירויים, כלומר לבחור מה אני רוצה לשמוע ומה לא. קשה במיוחד בעבודה, שם יש מאה בנות שצועקות ומדברות בו-זמנית…. העדפתי לעבור לעבוד במשמרת ערב שהיא רגועה ושקטה יותר כדי להקל על עצמי.

3.3.12 – במפגש המשפחתי לכבוד יום ההולדת של אבי, היה לי טוב והרגשתי רגועה יותר בזכות זה שאני לא צריכה להתאמץ כל כך להבין מה נאמר. התקשורת עם המשפחה הפכה קלה וזורמת יותר.

4.3.12 – המיפוי הרביעי

בימים הראשונים אחרי המיפוי הרביעי, שמעתי את הרעש בחוץ חזק מאוד, כאילו שהתכנית "קליר ווייס" (תוכנה להנחתת רעש בסביבות רועשות לשיפור מובנות הדיבור) לא הותקנה או לא עובדת. הרגשתי מוצפת בגירויים בעוצמה חזקה מאוד, ורק לאחר שבוע מהמיפוי הרביעי זה החל להסתדר ולהתייצב, ואז עברתי למפה השנייה שהכינו לי. עכשיו שמתי לב  שהבנת הדיבור בטלוויזיה השתפרה לי  וכן קצת בטלפון.

24.3.12 –  התחלתי להשתמש במפה השלישית והחזקה ביותר שניתנה לי במיפוי הרביעי. המיפוי הבא יתקיים ב- 20.5 , ובינתיים, אחרי פסח אני מתחילה באימוני השמיעה במרכז השתל.

23.3.12 –  באירוע משפחתי,  היה כייף להבין את הנאמר בקלות רבה יותר. הרגשתי רגועה ולא הייתי צריכה להתאמץ להבין את הנאמר.  אני מבחינה שיש הבדל באיכות השמיעה בין הטלוויזיה הישנה שלי (עם הבטן) לטלוויזיות החדשות, בעלות המסך הדק. החלטתי שזה הזמן להחליף לטלוויזיה חדש כדי להינות משמיעה משופרת יותר.  קניתי לי טלוויזיה חדשה ואכן התחלתי להינות משמיעה באיכות גבוהה וברורה הרבה יותר.

שמתי לב שכשאני עושה כביסה, אני כבר לא צריכה ללכת עד למכונת הכביסה כדי לבדוק האם סיימה לעבוד. אני יכולה לשמוע כאשר היא פועלת ומשתתקת בסיום העבודה וזה ממש חידוש. חידוש נוסף הוא האפשרות לשמוע את הקומקום שורק בתום ההרתחה.  אני יכולה לשמוע את מקהלת הציפורים ואת קולות האנשים שעוברים ליד ביתי, גם אם לא ממש קרובים אליו. שמעתי קול של דריכה על עלים יבשים – אלוהים, איזה רעש! כאילו שדרכתי על איזה בלון או משהו כזה! אני נהיית רגישה יותר לרעשים. מידי פעם אני מסירה את המעבד כדי לנוח ממנה, אחרת אשתגע…בל כמובן שההרגשה האישית טובה, הביטחון העצמי גדל, אני רגועה יותר מבעבר והדיבור שלי נשמע ברור ורגוע יותר גם כן. וכמובן השינוי החשוב –  לשמוע ברור יותר ויותר את הילדים שלי, להיווכח איך שהקול שלהם השתנה מאז שהיו ילדים, כי לא יכולתי לשמוע  את הקול "המתבגר" שלהם.

כל הזמן השמיעה הולכת ומשתפרת.

6.4.12 – בליל הסדר, היה קל ונעים לשמוע מה שנאמר גם בקצה השולחן. השתתפתי בהקראת ההגדה וקראתי קטע בקול רגוע וברור. יכולתי לזרום וליהנות מהאירוע בלי מאמץ רב.

בעבודה (אני עובדת עם מחשב) – בעבר, המאמץ שהשקעתי בקריאת שפתיים גרם גם למאמץ בקריאה מהמחש. עכשיו, עם השתל, אני כבר לא צריכה להתאמץ גם בקריאה מהמחשב. הפחתת הצורך להתאמץ לקרוא שפתיים השפיע גם על הפחתה משמעותית במאמץ לקרוא מהמחשב. אני פחות עייפה באופן כללי כי התקשורת קלה יותר, פחות צריכה להתאמץ עם העיניים כדי לקרוא שפתיים, וזה בא לידי ביטוי גם בקריאה מהמחשב.

עכשיו חופשת חג הפסח. אני מנצלת את החופשה לשמוע מוזיקה, סיפורים מוקלטים ועוד.. ונהנית. בשבוע הבא אתחיל אימוני שמיעה.

הסיפור האישי של פנינה אלמוג, מושתלת AB, בת 24 . תאריך הפרסום – ספטמבר 2012.

2003 – שתל ראשון

בעוד אני רדומה והסכינים חותכים בבשרי, חיכו הורי במתח רב מחוץ לחדר הניתוח. בכל שעה עגולה יצא הצוות לעדכן את הורי בנעשה. לאחר כחמש שעות הועברתי לחדר התאוששות, שם המתינו לי שאתעורר. התעוררתי אחרי כחצי שעה כשראשי כבד עלי, ואני חשה בחילות וסחרחורות, כצפוי… האשפוז הוליד היכרות עם צוות הרופאים, האחיות. ודיירי המחלקה.

זהו. השתל היה בפנים, האלקטרודות הושתלו. הסבירו לי כי עכשיו צריך לחכות בסבלנות להחלמת אזור הניתוח ואז להתחבר בפועל לשתל החיצוני. חיכיתי בכיליון "אוזניים". זהו. אני אשמע!

כשהתחברתי לראשונה כמעט בכיתי. זה היה מאכזב. צפצופים וקולות לא ברורים, שמיעה מתכתית ורובוטית, לא הייתי רגילה לכל האנדרלמוסיה שסבבה אותי.

כשחזרנו מבית חולים הביתה – קיבלו אותי בשירה ובמקהלה☺ בני משפחתי הכינו "קונצרט" עבורי, הם כל כך חיכו וציפו שאוכל לטעום וליהנות מהמוזיקה. ישר התחלתי לנגן, ההתרגשות הייתה משותפת לכולם.

עבודת הפענוח הייתה רבה, אך החברים, החברות וכל משפחה כולה נרתמה לפרויקט. לאחר שביעות רצון מהשתל הראשון, התחלנו לחשוב על שתל שני.

באחד מביקורי המעקב בהדסה בנוגע לשתל הראשון הומלץ לי לעשות בדיקת CT באוזן ימין ועל הדרך המליץ הרופא כבדרך אגב, "תבדקו גם את האופציה עבור שתל שני בהדמית ה-CT בצד שמאל".. ואכן החלטנו לעשות זאת.

2007 – שתל שני

ההחלטה על הניתוח שתל שני לא הייתה קלה, הצורך בו לא היה קריטי כבשתל הראשון. הדרך שהובילה לביצוע  ניתוח השתל השני הייתה מלווה במאמצים רבים והרבה עוגמת נפש.

אם בשתל ראשון קשה היה להשיג שיתוף פעולה של קופת החולים במימון הניתוח והעלויות הנלוות, הרי שבשתל השני הדבר היה קשה כפל כפליים מאחר ולא נכלל בסל הבריאות הממלכתי בישראל. אבל ההורים שלי מלומדים במלחמות, כאלו שנעשות כמובן תוך מתן כבוד ושמירה על צלם אנוש, אך עם נחישות לעשות את הטוב ביותר עבור בתם. ביורוקרטיות, מכתבים, שיחות, פקסים והתייעצויות עם עורכי דין, פגישות עם רופאים ונציגים , וברורים, וברורים.. איכשהו הניסיונות הצליחו והגענו להסכם כלשהו עם משרד הבריאות וקופת החולים והניתוח יצא לדרך.

נכנסתי לחדר הניתוח – – –

הפעם חיכו לי כמה הפתעות לא מרנינות במיוחד.  גם הורי החלו להבין שמשהו שונה קצת מהפעם הקודמת, בשל הזמן הרב שהיה עליהם להמתין בחוץ.

אחרי הכול, הסתבר שלא כל האלקטרודות שהושתלו אכן פעלו כנדרש. בעגה הרפואית הסבירו כי מסתבר שנכנסה בועת אויר שחסמה את הפולס והתגובה של כמה אלקטרודות ולכן והניתוח התארך יתר על המידה וגם תהליך ההתעוררות וההתאוששות בכלל היו איטיים וקשים יותר.

כתוצאה מהניתוח חוש הטעם נפגם חלקית לתקופה לא קצרה. ככלל כל התהליך היה הרבה יותר קשה ומסורבל מהפעם הקודמת. כשחיברו אותי בפעם הראשונה לשתל, האווירה בחדר הייתה די מתוחה, משום מה נכחו שם כמה אנשי צוות. הרגשתי שהאווירה קצת מחשמלת, רק אחרי זמן מה, פתאום כולם  הפשירו וחייכו, המתח התפוגג אחרי שאחת האודיולוגיות הודיעה:  "הכל עובד". התברר לי אחר כך  ע"י הפרופסור וההורים שלי כי היה חשש שהשתל לא יפעל כשורה מכיוון שבניתוח עצמו מספר אלקטרודות לא הגיבו ולא מסרו פידבק..

דווקא תהליך עיבוד השמיעה הלך הפעם הרבה יותר מהר. תוך חודש מהרכבת המכשיר כבר יכולתי לזהות קולות. המשכתי לקבל שיעורי תקשורת ב- A.V.Israel עד שהגעתי למצבי כיום שאני שומעת ומתקשרת כמעט נורמלי .

2012  – חמש שנים לאחר ניתוח שתל שני

חמש שנים לאחר ניתוח שתל שני, מצאתי את עצמי  לקראת ניתוח שתל חוזר.

את הניתוח הראשון בצד ימין עברתי בהצלחה לפני כ-9 שנים. השתל שינה לי את התפקוד השמיעתי בצורה משמעותית והצלחתי להפיק ממנו תועלת רבה. את הניתוח השני בצד שמאל, עברתי לפני כ-5 שנים ואז הכל הפך למושלם!!! השינוי בא לידי ביטוי באורח החיים ובחיי היום יום ובהנאה אדירה ממוזיקה.

זמן מה לאחר ההשתלה השנייה התפתחה אצלי דלקת באזור המגנט, צלוליטיס, שהצריכה טיפול אנטיביוטי דרך הוריד באשפוז. עד אז נהניתי משני השתלים והפקתי מהם תועלת רבה מאוד כשהם עבדו בשילוב. הצלחתי להפיק מהם את מירב התועלת וחשתי שהתחלתי מסלול חדש בחיי לקראת חיים בעולם השומעים  (כמעט נטו).לאחר מספר חודשי הפסקה עם השתל השמאלי, בעקבות הטיפול, חזרתי להשתמש בו, אך השמיעה הייתה שונה – פחות צלולה וברורה. נעשו מספר מיפויים על-מנת לנסות לשפר את המצב. במהלך המיפוי סגרו מס' אלקטרודות בכדי לאפשר יעילות מקסימלית של שמיעה עם מינימום הפרעות. זה לא היה מושלם כמקודם אך המשכתי לתפקד עם מה שיש. התקופה שבה נאסר עלי להרכיב את המעבד והפסק הזמן שהיה עלי להמתין עד להחלמת האזור, היה די קשה ודרש הרבה מאמץ, משום שכבר נקלטתי בחברה השומעת וציפו ממני לתפקוד שמיעתי כמקודם, כפי שהיה לי עם שני שתלים. עם הזמן למדתי להתמודד ולתפקד במצב הביניים בין עולם הדממה לעולם המנגינה. הייתי רגילה שאנשים קוראים לי, ואני שומעת ומיד מגיבה לקריאתם, גם בתנאי רעש קשים, וכעת כשנקבו בשמי, לא תמיד השבתי להם משום שלא חזרתי לשמוע אותם כמקודם .

בוקר אחד, לפני מספר שבועות התעוררתי ביום בהיר ושגרתי והרכבתי את המעבד ולפתע חשתי כאבים שהלכו והתחזקו. החלטתי להניח את המעבד בצד לפסק זמן של הרגעה. אך לא עבר שבוע והופתעתי למצוא את עצמי מסוחררת. הרצפה למעלה והתקרה למטה, הכל החל להסתובב סביבי כקרוסלה במהירות של  120 קמ"ש… בהמשך, המצב הוביל לבחילות והקאות. הופניתי לביה"ח ע"י הרופא כדי לברר את סיבת הכאבים והסחרחורות שחשתי בראשי. נשלחתי הביתה ברכוש גדול, עם מרשמי תרופות נגד בחילות, סחרחורות וזיהום- אנטיביוטיקה, הייתי חסרת שווי משקל והתבקשתי לנוח. נחתי שעות על גבי שעות. הפסדתי לא מעט לימודים, מבחנים ועוד עיסוקים.  בהמשך הסחרחורות התחזקו ולא הרפו. לא יכולתי להרכיב את המעבד. לא יכולתי להתרכז בשום דבר, היה לי קשה לתקשר עם אנשים וחשתי חסרת אונים. לאחר בדיקה עם המנתחת התברר שאין מנוס אלא להחליף את השתל. חיי השתנו ברגע, זה היה נראה לי מפחיד, לא הייתי מוכנה לניתוח נפשית או פיזית. חששתי מאוד מן הניתוח שאצטרך לעבור, והכישלון של השתל הקודם הגביר אותם עוד יותר. כן חששתי מצורך בטיפול שמרני שיהיה כרוך באשפוז ממושך, ומההשבתה של החיים לפרק זמן מסוים, מהצורך להפקיד את חיי בידי רופאים לא מוכרים, לעבור ניתוח בהרדמה מלאה שאתה לא יודע מה נעשה איתך במהלכו ואיך אתתעורר ממנו. כישלון הניתוח הקודם, וגם תהליכי הניתוחים הקודמים, תרמו תרומה ברורה לחששות שלי מפני הניתוח החוזר שעלי לעבור. האם הניתוח יצליח הפעם ולא יהיה כרוך בסיבוכים, או ששוב יסתבך כאן משהו? איך אתאושש ועד כמה אחוש את הכאב והחוסר נעימות שאחרי הניתוח..  כל המצב ערער את הביטחון שלי. כשהניתוח מצליח, רמת התקשורת עולה, משתלבים נהדר בעולם השומעים. אתה לא תלוי באיש ואיש לא תלוי בך,  ואז פתאום…יש כשל או זיהום, והכל חוזר אחורה, אתה מתנתק בפתאומיות רבה ללא שום התראה מהסביבה השומעת. הבעיה מטופלת. המצב שב לקדמותו, לטובה, אתה חוזר לתפקוד שמיעתי טוב ואז פתאום… שוב פעם דפקט! וכל הפחדים צפים ועולים מחדש… יש לכך השלכות רבות על העתיד, המון תסכולים ומאבקים אינסופיים, תשישות פיזית ונפשית, אתה מתבלבל מרוב מחשבות ולא יודע אם הסיכון והקושי ההכרחי והבטוח שבטיפול ובניתוח החוזר שווים את התוצאה הסופית המשתלמת לזמן בלתי נודע …

הניתוח החוזר היה די זריז. לא הותיר זמן רב מידי למחשבות ולפחדים, אך לחץ ומתח רב שרו באוויר. כשפגשתי את המנתחת, נכנסתי בתקווה אילמת וקיוויתי שהפיתרון יימצא בתרופה מסוימת, אך עד מהרה התבדיתי ומצאתי את עצמי מובלת על גבי מיטה לחדר הניתוח.

הניתוח החוזר עבר בשלום, בשונה מהניתוחים הקודמים, הנקז נעלם ואיתו הסיכות העבות והאגרסיביות .. הניתוח וההחלמה היו קצרים יחסית מאשר בעבר.

חודש לאחר הניתוח החוזר – ספטמבר 2012

אני אופטימית ומאושרת שאני אחרי, התחברתי והתמגנטתי…המיפוי השני יצא לדרך והניב הפתעות שלא העזתי לצפות להם. כמו כן, התחלתי בתהליך השיקום, וחזרה לשגרה מלאה.כיום- אני סטודנטית ועובדת במעבדה רפואית, ואני רוצה להגיד לכולם שמותר ואף רצוי לחלום ולשאוף.. השמים הם הגבול ! ! !

כשאני מסתכלת לאחור, אני מדמיינת את עצמי לפעמים מאחור הרבה יותר.

לפעמים קשה לי להאמין שעשיתי בתקופה זאת את הדרך הזו שבסופה אני מאושרת וממצה את עצמי בצורה המושלמת עבורי. אילולא התמיכה והעקשנות של ההורים שלי שניסו להחדיר בי את ההרגשה כי אין סיבה שאהיה שונה מכל בנות גילי, ייתכן ולא הייתי במקום בו אני נמצאת כיום.

בהזדמנות הזו אני מרגישה חובה לפנות אליכם – הורים לילדים לקויי שמיעה ולכל לקויי השמיעה, ולומר לכם כי כוח הרצון יכול לעשות המון!!!  האמינו בעצמכם ובילדכם ותופתעו לגלות שילדכם או אתם מגיעים למקומות שלא חלמתם להגיע אליהם בחלומות הטובים שלכם.

הדרך הזו לימדה אותי הרבה. זכיתי להכיר אנשים מקסימים, "מושתלים" ושאינם מושתלים, מצאתי אהבות לנפש ואחיות שיכולות לחלוק חוויות דומות במסלול התמודדות  והחיים בעולם השומעים… הדרך דרשה מאמץ, עקשנות וכוח רצון בלתי נדלים, אבל על בשרי ממש אני יכולה לומר שזה שווה את זה. זהו סיפוק ענק לשמוע את הצלילים של העולם ולהתחבר אליהם בדרך הייחודית שלי עם שני שתלים  – שמיעה שלא כבדרך הטבע.

שמי יאיר, בן 46, נשוי ואב לחמישה ילדים.

נולדתי שומע, ובגיל 42 התחרשתי  לחלוטין בשתי אוזניי באופן פתאומי. בהתחלה לא נמצאה הסיבה להתחרשות, אך שנה וחצי לאחר מכן גילו שהתחרשתי כתוצאה ממחלה נדירה – התסמונת הפראנאופלסטית. התחוור שהתסמונת שגרמה לי לבעיות של שיווי משקל בהליכה ובקואורדינציה, גרמה גם להתחרשותי. מאחר שהיה ברור שמכשירי שמיעה לא יעזרו לי כלל, הומלץ לי לעשות שתל שבלול. כחצי שנה לאחר ההתחרשות, מיד עם סיום בדיקות המועמדות, הושתלתי באוזן אחת באסותא תל אביב. בחרתי להשתיל בשתל של חברת AB לאחר שבדקתי, השוויתי נתונים וקיבלתי המלצות טובות.

בתקופה שבה לא שמעתי דבר, היה לי קשה מאוד, גם לבני משפחתי. הייתי מוקף באנשים כל הזמן אבל הרגשתי בודד. עדיין לא שבתי לתפקוד שמיעתי מלא כבעבר אבל ללא ספק השתל החזיר אותי לחיים ושיפר את איכות חיי ללא ערוך.

אני עדיין מתקשה להבין את הנאמר בשיחות טלפון וברדיו, מצליח לזהות ולהבין בעיקר שירים ישנים שהכרתי לפני שהתחרשתי, אבל  אני יכול לשמוע ולהבין את בני משפחתי והסובבים אותי וזה הכי חשוב. אמנם המוזיקה נשמעת אחרת עם השתל, הקול קצת שונה ואני לא מזהה את כל כלי הנגינה, אבל זה לא פוגם ביכולת שלי ליהנות ממוזיקה. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה לאחר ההשתלה. זה היה בעזרת אביזר העזר קומפיילוט. שמעתי שירים של הלהקה האהובה עלי משינה והתרגשתי כל כך!

אני אדם אופטימי שתמיד מחפש את הטוב ואת האור, היה לי ברור שאני חוזר לשמוע הכי טוב והכי מהר שאוכל. אני איש של מפגשים, מוקף משפחה וחברים ושמיעה היא משהו מרכזי בחיי. מאז ההשתלה אני במסע הקשבה מחדש, דרך הלב. למדתי לראות באתגר השמיעה החדשה עם השתל הזדמנות ללמוד להקשיב ללב שלי ולא רק לשמוע. בעקבות ההתחרשות והמסע לשמיעה החדשה עם השתל, חזרתי לכתוב שירים והגיגים והוצאתי לאור ספר בשם "לב שומע – דרך ארוכה".

מאז ומתמיד עבדתי בניהול חינוכי במסגרות שונות. בעקבות הספר התחלתי גם לשוחח עם אנשים ולשתף בסיפורי האישי מתוך אמונה שהתובנות שרכשתי יכולות לתרום גם להם. אמרתי לעצמי שאם יש אדם אחד שזה יתרום לו, זה שווה הכל. שוחחתי עם בני נוער, חיילים וקצינים, מנהלי חברות ואנשים מכל המגזרים ומכל הגילאים, בכל רחבי הארץ. המפגשים האלה, הנמשכים עד היום, מרגשים אותי בכל פעם מחדש ומעצימים אותם ואותי גם יחד.

אני רוצה לסיים עם שיר מתוך ספרי:

"להקשיב
לדממה שעולה
מעומק נשמתי
להרגיש
את מנגינת השקט
ששזור כחוט שני
בפסיעות חיי
ותופר בעדינות
את חיבורי
הגוף והנפש
ונותן לכוחות
חיים לזרום
לנקות
לטהר"

ואם תרצו, מוזמנים ליצור עמי קשר, לשוחח ולהקשיב יחד ללב.

נכתב ב: יוני 2022

אני יונתן, בן 51, מרמת גן, מושתל דו-צדדי של AB (Advanced Bionics) .

את השתל הראשון עשיתי בספטמבר 2016 באוזן שמאל, ואת השתל השני במרץ 2018 באוזן ימין.

עד ינואר 2021 הכל היה בסדר. השתל הראשון מספטמבר 2016 עבד כמו שצריך טפו טפו טפו.. אבל בשתל השני החלו בעיות – עברתי מספר מיפויים שבמהלכם, נאלצו לסגור במצטבר כ-9 אלקטרודות שלא עבדו כמו שצריך, אבל בינואר 2021, לאחר מספר בדיקות התחוור שמדובר בכשל של השתל ואצטרך לעבור ניתוח להחלפה שלו.

כשאמרו לי את זה, לא שאלתי שאלות כמו למה דווקא לי זה קרה, או איך זה קרה, ולא חשבתי כלל על האפשרות להחליף חברת שתלים. בכלל לא עברו במוחי כל השאלות האלו, התייחסתי פשוט לעובדה שהשתל תקול, אז צריך להחליפו בשתל תקין. השתל הראשון עובד כמו שצריך, אז למה לחשוב בכלל על החלפת חברה, ובנוסף, ממילא צריך ששני השתלים יהיו של אותה חברה.

במאי 2021 עברתי את הניתוח להחלפת השתל באוזן ימין. עברו כמה חודשים עד שבאמת התחלתי לשמוע עוד יותר טוב מקודם. אני עדיין עושה אימוני שמיעה כדי לשפר את השמיעה באוזן הזאת.

ועם כל הקושי ואי הנעימות שבדבר, יש גם חוויות טובות שהופכות את כל העסק לשווה וכדאי, כמו למשל ההופעה החיה של הזמרת הארגנטינאית המפורסמת Soledad בתל אביב בשבוע שעבר. במשך שעתיים השבוע התרגשתי ונהניתי כל כך! שעתיים של תענוג אמיתי – לשמוע את המוזיקה האהובה עלי, אני ארגנטינאי במקור. תענוג לשמוע מוזיקה בשתי האוזניי, או יותר נכון בשני השתלים. היה כייף אמיתי לשמוע מוזיקה בשפת האם שלי (ספרדית) כל כך ברור ולהבין ממש כל מילה. והדובדבן שבקצפת – בסוף, ההופעה זכיתי לבלות בחברתה, היא מקסימה! היא הופתעה והתרשמה לשמוע על מה שעברתי כדי שאוכל לשמוע וליהנות מהמופע שלה אותו ערב.

חשוב לי לסיים במסר מעודד: מסע השמיעה, כמו בחיים, לא תמיד קל, אבל אל תרימו ידיים ותעשו כל מה שאפשר כדי להשיג את המקסימום הטוב ביותר עבורכם.

מצרף תמונה שלי יחד עם הזמרת Soledad הנפלאה.

נכתב ב: יולי 2022.

שמי דבורה בלאו. אני ילידת הארץ מדורות רבים. במקצועי אני בקטריולוגית בקופ"ח כללית בנשר. עובדת כ-42 שנה ומתעתדת לצאת בקרוב לגמלאות. עברתי ניתוח שתל ב"בני ציון שבחיפה ב-1.11.11 וב-1.12.11 התחברתי למעבד "הרמוני" של אדוונס ביוניקס, לאחר ציפייה בת שנה, מלאה מהמורות.

נולדתי בחיפה, תינוקת בריאה, שמנמנה ושופעת תלתלים רכים. בבית חולים "בתר", הוענק לי תואר "הגברת עם הפרמננט". סבלתי מדלקות אוזניים רבות שחזרו ונשנו. בגיל חצי שנה הובהלתי לבית חולים "העמק" עם חום גבוה,מעל ארבעים מעלות ופירכוסים. קיבלתי טיפול אנטיביוטי מאסיבי, שככל הנראה בעקבותיו איבדתי את שמיעתי בשתי האוזניים עד כ-90 דציבל. לאחר זמן מה אמא הרגישה שאינני מגיבה לקולות. היא רצה איתי לרופא א.א.ג  כדי להסיר דאגה מליבה. הרופא בדק אותי עם קולן (זו הייתה השיטה בזמנו לבדיקת שמיעה) ומסקנתו הייתה חד-משמעית, הוא אמר לאמי: "את משוגעת". תשובתה הייתה "הלוואי", אבל אין כמו האינסטינקט האימהי. התחוור שהיא צדקה לצערה הרב.

הוריי לא אמרו נואש הם החליטו לעשות מה שאפשר כדי לעזור לי, עד כדי כך שאמי נטלה אותי בגיל חמש להפלגה לניו-יורק כדי לעבור ניתוח להוצאת שקדים. מדוע דווקא שם? לפי דברי אחי הבכור,הם פחדו שאעבור אותו כאן. בסיום הניתוח יצא המנתח ובפיו בשורה לא טובה: "הניתוח לא עזר, אין מנוס מלהרכיב מכשיר שמיעה". אמי הייתה המומה ושאלה אותו: "כל כך מוקדם?" והוא ענה לה: "הלוואי וזה לא מאוחר". בארץ, בשנות החמישים, האסכולה הייתה להרכיב מכשיר שמיעה רק מגיל 11 שנה. וכך מגיל חמש התחלתי להרכיב מכשיר שמיעה באוזני הימנית, ומאז התחלתי לדבר לראשונה. בזכות ההשקעה של הוריי.

אבי החליט לקחת על עצמו כפרויקט ללמד אותי לקרוא לפני לכתי לגן, הוא השקיע בי יום וליל, זכור לי היטב שאמי הייתה בבית החלמה ואבי הביא אותי אליה ואמר: "הילדה קוראת!".עד היום, כעבור שישים שנה מאז, אני עדיין זוכרת את המשפטים "בוקר טוב אבא, בוקר טוב אמא"…אימי לא האמינה למשמע אוזניה וחשבה שלמדתי כמו תוכי ושיננתי אותם בעל-פה. היא דפדפה כמה דפים ואני בשלי – קוראת שוב "בוקר טוב אבא, בוקר אמא". כשאני יושבת וכותבת עכשיו מלים אלה ונזכרת איך הייתה אמא מאושרת מכך לאין קץ, עוברת צמרמורת בעורי.

הוריי היו חוזרים ומשננים איתי מידי יום מספר מנטרות: "אני כמו כולם", "מכשיר שמיעה זה כמו משקפיים", וייעדו לי מסלול כמו לילדים שומעים – גן ילדים, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון עם בגרות ואף אוניברסיטה ולא מסגרות חינוך שיועדו ללק"ש. בשלב כלשהו בילדותי שאלו אותי הוריי אם אני רוצה מכשיר שמיעה באוזן השנייה. התנגדתי נמרצות בטענה שאינני רוצה עוד "עונש", כך ראיתי זאת בזמנו. הוריי ויתרו לי וכך, עד שנה לפני ניתוח השתל שעברתי, הרכבתי מכשיר שמיעה באוזן אחת בלבד. הייתי כל כך רגילה לזה ולא חשתי בחסרונה של אוזן שנייה, כאילו אני אדם מיוחד בעל אוזן אחת. כל חיי הייתי משולבת במסגרות של השומעים. מעולם לא נתקלתי בכבדי שמיעה, כאילו זו אוכלוסיית מיעוט.

אכן הצלחתי לעבור את המסלול שההורים ייעדו לי, אמנם עם לא מעט קשיים, תסכולים ומאמצים, וכאשר קיבלתי את התואר B.B.S  , הרגשתי שכאילו כבשתי את האוורסט ומה חבל היה לי שהוריי לא זכו לראות בכך, כי את התואר קיבלתי בגיל 50. רבה מאוד הייתה גאוותי עליו, ובייחוד שאת הסמסטר האחרון שלו עשיתי בניו-אינגלנד בארה"ב, כלומר לא בשפת האם שלי אלא באנגלית.

לפני כעשר שנים חל מהפך.

הייתי מקבלת דפי עדכון מ"בקול". לפתע צדו עיניי מודעה שבה מודיעים על פתיחת קורס מחשבים עבור כבדי שמיעה. כה שמתתי על הזדמנות זו, קודם לכן עברתי קורס מחשבים אך לא הסתדר לי כי היה לי קשה בו זמנית להתבונן בשפתי המדריך ובמסך המחשב לצורך תרגול. נרשמתי אליו למרות הקושי הכרוך בכך כאישה עובדת וחיפאית , לנסוע אחרי שעות העבודה לדרום ת"א שם התקיים הקורס ולחזור בחצות הליל הביתה. אך קורס זה היווה נקודת מפנה חשובה בחיי.

לראשונה הכרתי אנשים מדהימים שכולם הרכיבו מכשירי שמיעה פרט לאחת שהרכיבה שתל. היה לה על הראש מעין כפתור עם חוט כמו למכשיר שמיעה ונראתה לי כמו "אישה חייזרית". היא אמנם הסבירה לי שזה שתל , אך עדיין לא ידעתי מה טיב המכשיר המשונה הזה. שם גם הכרתי את רותי זילברמן שלימים היתה אחראית על המתנדבים ב"בקול" ואת ראובן, המתנדב המסור של "בקול". בהמשך עברתי עוד חוויות משמעותיות שהשפיעו עלי מאוד – קורס מדריכים ב"בקול", לא אשכח שחזרתי מהשיעור הראשון של הקורס כולי מרוגשת עד דמעות … כפי שציינתי שמעולם לא נתקלתי בכבדי שמיעה כמוני המתפקדים נפלא, עובדים ומדברים רגיל, לא בשפת סימנים. נפגשתי עם רותי זילברמן בחיפה מספר פעמים, מפגשים שמהם יצאתי בהרגשה שסוף סוף מצאתי "אחות תאומה". לראשונה היה אדם שהיה ממש במקום שלי ככבדת שמיעה, מקום שאפילו בני משפחתי הנהדרים לא יכלו להיות בו, ולכן זו הייתה חוויה מזככת נפש.

לנושא השתל נחשפתי בהדרגה במסגרת סדנאות שהועברו במרכז "בקול", שקרבו אותי לעניין הזה אך בכל זאת היה לי מעצור נפשי. הפריצה התרחשה בסיומה של סדנת שתל שלאחריה חזרתי הביתה ברכבת עם שתי קלינאיות תקשורת מ"בני ציון". כל הדרך דיברנו , לבסוף לקחו ממני פרטים על מנת לזמן אותי לפגישה ראשונה עם קלינאית במטרה לבדוק האם בכלל מועמדת מתאימה לשתל. לאחר בדיקות שעברתי עם הקלינאית , נפגשתי עם פרופ' לונץ . היא הראתה לי את השתל והמעבד, הקריאה לי את הסיכונים ולפתע קיבלתי "רגלים קרות" עד שהחלטנו צוות ההיגוי של הקבוצה החברתית  החיפאית "לב שומע" – שוש לביא, אורה לפידות ואנוכי, להרים גם בחיפה סדנת שתל, כדי שגם תושבי חיפה והצפון יוכלו להשתתף בה. הסדנה החלה בדצמבר 2009 וכללה ארבעה מפגשים. את הסדנה העבירו פרופ' לונץ וקלינאיות תקשורת מצוות מרכז ההשתלה של ביה"ח "בני ציון" בחיפה. לסיום הזמנו מושתלים שיספרו על התרשמותם וחוויותיהם, אחד מהם ריגש בסיפורו האישי. בסדנה הזו נשתלו אצלי "זרעי השתל", אך הם טרם הנביטו. באותה עת צירפה אותי רותי  זילברמן לקבוצת המושתלים בפייסבוק. שהציעה לצרפני אליה טענתי הרי אני לא מושתלת, אבל היא התעקשה שאהיה רשומה בה כדי שאצבור אינפורמציה אישית ממושתלים ואוכל להתרשם. התחלתי לשמוע הנה זה עובר נתוח, והנה זו עוברת נתוח , ונמלאתי קנאה על אומץ ליבם לעשות זאת, אך אני עדיין לא חשתי כנראה בשלה. התנודדתי בין רצון לבין פחד מהניתוח, משום שסבלתי מאי-שווי משקל ולשאלתי מה יקרה לאחר הניתוח  לא היתה לאף אחד תשובה נחרצת. התחלתי לשאול מושתלים אם סבלו מבעיות שווי משקל ומה קרה להם לאחר הניתוח, אבל רבה היה הנסתר על הגלוי.

לימים אורה לפידות עברה ניתוח שתל שני.הביקרתי אותה בבית החולים, שוב התרשמתי עמוקות מהאומץ לעבור נתוח שתל לא אחד אלא שני. עדיין נאחזתי בתירוץ שאין מכשיר שמיעה נוסף כדי לתרגל את האוזן "הבתולה" לשמיעת צלילים שמעולם לא שמעה, ואורה אמרה ספונטנית:"הרי לך מכשיר שמיעה שכבר אינני זקוקה לו יותר"  וזה עשה לי משהו – כאילו נפלו חומות יריחו בקריסה רועמת. אז אמרתי בחגיגיות: כעת הולכת מיד למרכז השתלות בחיפה להתחיל מחדש את התהליך לקראת שתל. כבר ידעתי בביקור הראשון שאני מתאימה לשתל, נותר לי רק לעשות את כל ההליכים הרגילים שלפני הניתוח. מאחר והייתי אמורה לנסוע לטיול בוויטנאם וקמבודיה, עשיתי כבר את החיסון לדלקת ראות  שנדרש ממועמדים לשתל. קיבלתי תאריך זימון לבדיקות עוד לפני הנסיעה, כך שנסעתי לטיול בוויטנאם וקמבודיה נרגשת שבעתיים, הנה מחכים לי דברים נפלאים ושינויים משמעותיים.

ואז הגיע התאריך ההיסטורי אוקטובר 2010, כדי לזרז את העניין נתנו בידיי מכתב  למנהל המחוזי של מחוז חיפה כדי שאמסור לו באופן אישי. הלכתי  אליו כשאני מתוחה מאד ולהפתעתי הרבה שאל רק שתי שאלות וחתם על הטופס במקום. ואז קרה דבר מוזר, אמנם בישרתי לכל חברותיי על הניתוח הקרב, אך אני אישית …נפלה עלי אדישות. ההסבר הוא שיכול להיות שהייתי בהלם ועדיין לא עיכלתי זאת. ואז….. במשך התקופה הזו עד לנתוח השתל ב-נובמבר 2011 , עברתי ויה דלרוזה שהחל בדיוק שהכריזו על ריקול בחברת אדוונס ביוניקס. חוויתי רגעי שפל שכבר רציתי להחליף את חברת השתלים, אך לאחר שהוסבר לי שזה תהליך של ביוקרוטיה ארוך , וויתרתי … היו לי שלושה זימונים לניתוח . אחד דחיתי בגלל שכבר הייתי רשומה לטיול קצר לאיטליה, השני נדחה בגלל שפרצה באותה עת שביתת הרופאים הארוכה, השלישי בוטל כשדחפו לי בדיקה בלתי שיגרתית ומיוחדת במינה בגלל תשובתי לשאלה טיפשית (לפי דעתי) . באותה העת קיבלתי המון תמיכה מחברותי הרבות בקבוצת המושתלים, חלקם חברים קרובים שאני בקשר תמידי איתם, כמו לאה נקר, רותי זילברמן, אתי כרמל ואורה לפידות כמובן, וחלקם, אף שלא היכרתי אותם אישית, כל הזמן ניסו לעודד אותי , כמו איריס סיניגליה, לירית שמש ויעל דורון. זו הזדמנות חד פעמית להודות לכל הקבוצה הנהדרת , אתם נפלאים!!! באם במקרה השמטתי שם … אז סליחה ותודה.

ביום האישפוז לפני יום הנתוח המיוחל, עוברים שוב בדיקות פיזיקליות, לפתע רופאה שבדקה אותי , שמתי לב שהיא מסתכלת ארוכות באוזן המיועדת לניתוח ואף אומרת לי , אקרא לסגןהמחלקה, תקפו אותי חרדות איומות שמא שוב שולחים אותי הביתה, הגיע הרופא ושואל אותי "האם כואב לך משהו"  לא, לא, עונה בקול בוכים שמא שוב שולחים הביתה,שם יד עלילהרגיע אותי  והסביר שרואה אדמומית וסביר שזה בגלל אוזניית המכשיר השמיעה , והורה להוציא אותו ולאשפז אותי ולחכות במחלקה עד לבדיקה חוזרת בשעות אחרי הצהרים. הייתי במתח נוראי שאפשר לחוש באויר, הגיעה השעה המיוחלת , שוב בודק אותי הסגן מחלקת א.א.ג הנהדר והאנושי ואומר לי "עכשיו זה בסדר" יצאתי וצעקתי בקולי קולות  "יש" ונשמעה בכל המחלקה וחברתי שליוותה חיבקה אותי עמוקות ודמעות זלגו משתינו. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. הנה סוף סוף אחרי זמן ארוך מאז שנזרעו נבטי השתל הנה יצאו הניצנים לפריחה שבאה אחרי כן…

מאותו רגע הייתי בהתרוממות רוח וגם שלוות נפש השתכנה בי,שהנה מחר מגיע הרגע הגדול ויושתל אצלי שתל שבלול. עבר עלי לילה שקט. למחרת בבוקר באו שתי חברות טובות כדי ללוות אותי עד לחדר הנתוח  ואף נשארו עד שפרופ' לונץ יצאה ובישרה שאני כבר בחדר התאוששות והניתוח עבר בשלום.

מרגע שהגעתי לחדרי ועד לבוקר למחרת הייתי בנים נם, התעוררתי ונרדמתי לסרוגין כל הלילה. בבוקר מוקדם רציתי לרדת לשרותים, באה אחות ללוות אותי, אך לפתע גיליתי שיש בי "רוח ספורטיבית " ועשיתי שפגאט, פשוט הרגלים לא נשמעו לי, אחות הזעיקה את חברתה, כדי לעזור לה להוביל אותי אחר כבוד לשרותים. במשך היום אט אט התאוששתי והתחלתי ללכת בזהירות רבה. בתחילה נתמכתי בקירו , עם חיוך גדול גדול. הנה אני אחרי הניתוח ומרגישה טוב למרות כל חששותיי. לשמחתי הרבה, לא היו שום תופעות לוואי, כאבים קלים פעם תקפו אותי אך משככי כאבים פתרו את הבעיה בקלות. החלה תהלוכת מבקרים רבים, שמחתי מאד להיות בחברתם, מסרונים לאין סוף. הרגשתי כמו מלכה מאושרת בממלכת השתל. רוצים הוכחה תתבוננו בתמונה שמתנוססת בראש העמוד. לכן כיום הצבתי לי פרוייקט שכל מושתל שמגיע לבית החולים "בני ציון " זוכה לביקור בין אם אני מכירה ולבין שאף אינני מכירה אלא  רק דרך הפייסבוק. כדי לתת תמיכה שזה חלק מההבראה.עבורי השהיה בבית החולים שארכה שבוע ימים היתה מלון חמישה כוכבים עם צוות מקצועי ונפלא. סוף, סוף הגיע יום השחרור והגעתי הביתה, רק  פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, פרצתי בבכי של אושר והקלה שהגעתי ליום המיוחל שלו חיכיתי שנה שלמה. ניצלתי היטב את חופשת המחלה, נהניתי מכל רגע ורגע להיות בבית ולהתמסר לדברים שאני אוהבת. לא מיהרתי לחזור לעבודה, הואיל בכל שנות עבודתי הרבות, הצטברו ימי מחלה רבים, החלטתי שמגיע לי פינוק. כעת נותר לי לחכות ליום ההתחברות למעבד המסקרן.

ההמתנה עברה עלי בניחותא, לא דחפתי את הזמן , אלא המשכתי את חיי כרגיל. והנה הגיע היום הגדול, התחברות לעולם האלקטרוני , גייסתי את חברתי הטובה , מושתלת דו-צדדיתשוודאי תהיה תומכת ושותפה אמיתית. ישבתי דרוכה מול קלינאית תקשורת בעודה מחברת את המעבד למחשב. כאשר אמרה לי "האלקטרודות עובדות " כבר הרגשתי הקלה גדולה ,שמחתי לקבל אישור שהן מתפקדות. הקלינאית התחילה לאט לאט לחבר את האלקטרודות, כל אחת בתורה ובדקה מתי אני מתחילה לשמוע, מתי נוח ונעים לי לשמוע. לאחר גמר המיפוי, שומעתי לראשונה את קולי, מה רבה הייתה שמחתי!, וואוו, אוזן חדשה נולדה לי בשעה טובה!, אוזן שהפסיקה לתפקד בגיל שישה חודשים – הנה לאחר שנים כה רבות שוב ממלאת את תפקידה מחדש! זה היה יום חג גדול עבורי, כבר אמרתי לעצמי שהיה כדאי להמתין שנה שלמה מלאה אכזבות ותסכולים רק כדי לשמוע "צפצופים" .

מאז עברתי כבר מספר מיפויים ואני מגלה בכל יום צלילים חדשים, עוברת חוויות מרגשות כמו לשמוע לראשונה יללה של חתול, ציפורים  מצייצות. אני ממשיכה לעבור אימוני שמיעה בבית חולים בני ציון וגם מתאמנת לבד, שומעת כל דבר שאני עושה, אך עדיין אין לי הבנת דיבור. אבל אני אופטימית שאכן יהיו שיפורים בהמשך. בתחילת חודש יוני יהיה לי מיפוי נוסף.

בשלב זה מסיימת לכתוב את חוויותיי בדרך לשתל . מקוה מאד להמשיך בסיפורים מדהימים של גילוי קולות חדשים ומרגשים.

המשך יבוא…