קוראים לי נארימאן, אני בת 33, מנצרת. כבדת שמיעה מלידה, ומרכיבה מכשיר שמיעה באוזן אחת מגיל 10, אלא שהשמיעה שלי הידרדרה במהלך השנים.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מסתובבת עם הורים שלי, אצל הרבה רופאי אף אוזן גרון ובמכוני שמיעה, ההורים שלי האמינו שאי שם נמצא רופא שיעשה לי נס, ויהפוך אותי לשומעת. כך שכל פעם שהייתה מופיעה כתבה בעיתון על רופא שניתח ילד והפך אותו לשומע, הם היו מיד קובעים לי תור אצל אותו רופא. אבל שוב ושוב הם היו מתאכזבים לשמוע שלליקוי שמיעה שלי אין ריפוי.

למדתי בבתי ספר רגילים, לא למדתי שפת סימנים ולא קריאת שפתיים, פשוט שמעתי בעזרת מכשיר שמיעה שלי, שעזר לי המון ונתן לי תחושה שאני שומעת רגיל. העובדה שתמיד הייתי התלמידה המצטיינת של הכיתה, ותמיכת ההורים שלי, גרמו לי להרגיש שאין לי מגבלה כלשהי.

לקראת התיכון הייתה לי הידרדרות בשמיעה, התחלתי להרגיש קצת קושי אבל למרות זאת סיימתי את התיכון בהצטיינות ומיד נרשמתי ללימודי רוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים.

באוניברסיטה החיים היו יותר קשים, פתאום התחלתי להרגיש את העובדה שיש לי מגבלת שמיעה ושלא קל לי לחיות בעולם השומעים, אבל שרדתי בזכות חברה טובה שעזרה לי המון במהלך השנה הראשונה ללימודים ובזכות מכשיר AVR (מכשיר FM ) וסיימתי את התואר בהצלחה בשנת 1999.

בשנת 2001, ההורים שלי שמעו על רופא מחולל נסים שעובד בבית חולים במרכז הארץ ונמלאו תקווה מחדש. הם לקחו אותי אליו בתקווה שאעבור ניתוח שתל קוכליארי וואשמע טוב יותר. ערכו לי אצלו בדיקות ומצאו שאני מסתדרת יפה עם מכשיר השמיעה שלי, ולכן קבעו אז שהשתל לא מתאים לי. מאותו יום הפסקתי להאמין שקיים רופא מחולל נסים בשבילי איפשהו.

בינתיים התחתנתי וילדתי שני ילדים מקסימים, בן 6 ובת בת שנתיים וחצי. לאחר לידת הבת, הידרדרה השמיעה שלי עוד יותר ובקצב מהיר יותר. הטינטון באוזניים נעשה חזק ועקשני יותר. הסתובבתי כל היום עם רעש של מנוע בתוך האוזניים, מחפשת לשווא אתכפתור הכיבוי שלו אך לא מוצאת כפתור כזה.. עקב מצבי נאלצתי לצמצם בשעות העבודה שלי.

פתאום הפסקתי לשמוע דברים ששמעתי אותם קודם לכן באופן ברור, כמו צלצול טלפון, אזעקת אוטו, וצלצול הדלת. שיחה פשוטה עם הילדים שלי הפכה למשימה קשה שדרשה ממני יותר מאמץ, דבר שתיסכל אותי מאוד. פעם אחת הבן שלי הסביר לחבר שלו שניסה לדבר איתי ולא הצלחתי להבין אותו ככה:

" עם אמא שלי אתה צריך לחזור על דבריך ארבע או חמש פעמים עד שהיא תבין אותך".

נואשת ניגשתי לקלינאי התקשורת ואמרתי לו:" אני רוצה מכשיר שמיעה חזק יותר שאוכל לשמוע ולהבין טוב יותר"

הוא התבונן בבדיקת שמיעה שלי ומיד אמר לי: " למה את לא הולכת על שתל קוכליארי? "

פיפקתי בדבריו: " מה פתאום שתל? "

האמת שלא האמנתי לו, הרי אמרו לי פעם שהשתל לא מתאים לי.

חזרתי הביתה פתחתי את המחשב והתחלתי לחפש מידע על הנושא. הגעתי בחיפושים שלי לדה מרקר קפה ושם קראתי קטעים מהסיפורים של איריס, צלף , לירית ואורן. התרגשתי. פתאום קלטתי שהסיפורים שלהם אינם שונים בהרבה משלי, והתחלתי לתהות אולי השתל כן מתאים לי.

כמובן שאמא שלי לא ויתרה לי ומיד קבעה לי תור אצל פרופסור שעובדת בבית חולים קרוב לאזור מגורינו.

בקוצר רוח חיכיתי ליום הפגישה. הרבה מחשבות ודאגות הציפו את ראשי עד שסוף סוף הגיע היום.

" את כן מועמדת מתאימה לשתל קוכליארי " הקלידה הרופאה על מסך המחשב מולי. זו פעם ראשונה שפגשתי רופאה נחמדה שאכפת לה שאני אבין כל מילה שהיא אומרת, היא הקלידה עבורי את תמליל דבריה על מסך המחשב כדי שאוכל להבין את דבריה.

עיניה של אמא שלי נמלאו דמעות, סוף סוף היא מצאה את הרופא שיעשה לי נס, הרי כל החיים שלה היא חיפשה אחריו.

חנקתי את הדמעות בעיניי, אבל בתוך תוכי החלה לה סערה רגשית. רגשות של שמחה ואושר, תקווה חדשה שהופיעה באופק שלי, התערבבו להם עם פחדים, דאגות ותהיות. עד היום, כשלושה חודשים לאחר אותה פגישה, מסרבת הסערה הזאת להרגע.

בדיקת המועמדות לשתל

על מנת לבצע את הבדיקה הזו, התבקשתי להרכיב מכשיר שמיעה זמני באוזן שמאל , האוזן המיועדת להשתלה. פתאום שמעתי באוזן שאף פעם לא השתמשתי בה, הייתה לי הרגשה מוזרה לשמוע דו-צדדי עם שני מכשירי שמיעה. היה לי קשה להסתגל לזה. ביני לבין עצמי תהיתי למה לא הרכיבו לי קודם לכן בעבר שני מכשירי שמיעה. הרגשתי שהשמיעה הדו-צדדית שונה לגמרי משמיעה חד-צידית.

בדרך לבדיקה עם שני מכשירי שמיעה בשתי האוזניים, שמעתי הרבה דברים קצת יותר טוב מאשר ששמעתי במכשיר אחד באוזן אחת, ואמרתי לעצמי : " מה זה ? אני שומעת הרבה דברים! הם עוד ימצאו בבדיקה שאני שומעת ויגידו לי שוב שהשתל לא מתאים לי! "

הגעתי למרכז ההשתלה בפעם הראשונה. קיבלה אותי שם קלינאית תקשורת נחמדה. היא תשאלה אותי קצת על הרקע השמיעתי שלי ולאחר מכן החלה בבדיקת שמיעה. הייתה זו בדיקת שמיעה רגילה אבל ארוכה יותר, ואז הגענו לשלב של בדיקת הבנת דיבור, היא הסתירה את הפה שלה עם דף נייר והתחילה להקריא מילים. הייתי אמורה לחזור על המילים שהקריאה שמעתי אך בקושי רב הבנתי פה ושם מילה ובמשפטים לא הבנתי כלום. היא כשהיא הבחינה בקושי שלי, היא אמרה: "טוב נעשה משהו יותר קל" ונתנה לי כרטיסי תמונות. שוב היא הסתירה את פיה והחלה להקריא לי את שמות החפצים שבתמונות. היה עלי לחזור על דבריה ולהצביע על התמונה המתאימה לשם החפץ. גם כאן לא הבנתי כמעט כלום…

בסיום הבדיקה , היא התחילה לדבר איתי בלי להסתיר את הפה, והבנתי אותה היטב, ואז פתאום הבנתי משהו …: כך הבנתי כל מה שאמרה משום שאני קוראת שפתיים מקצועית. תמיד ידעתי שאני קוראת שפתיים אבל לא הייתי מודעת לזה שאני כל כך תלויה בקריאת שפתיים כדי להבין דיבור. חשבתי שקריאת השפתיים עזרה לי לשמיעה, ואז פתאום התחוור לי שבעצם ההיפך הוא הנכון…השמיעה שקיבלתי ממכשירי השמיעה שלי היא זו שעזרה לקריאת השפתיים שלי. כנראה שבמהלך השנים בהן הידרדרה השמיעה שלי לאט ובהדרגה, פיתחתי באופן בלתי מודע יכולת קריאת שפתיים בצורה טובה, וכנראה שעיבדתי את זה כאילו שאני שומעת, אבל לא, אני בעצם … חירשת.

הבנתי פתאום שאני "חירשת ", הייתי בהלם.

במהלך הימים שלאחר הבדיקה , התחלתי להבחין עד כמה היתה שמיעתי גרועה. איך לא עליתי על זה קודם? לא יודעת. אבל שמתי לב למשהו מוזר במיוחד,: כאשר הקול של הטלוויזיה היה מושתק, שמעתי את האנשים מדברים בטלוויזיה. כמובן לא הבנתי את הדיבור שלהם אבל זה חיזק לי את העובדה, שאצלי קריאת שפתיים ותנועות מסוימות מתפרשות כאילו אני שומעת. לא יודעת איך אפשר להסביר את זה, אולי הקולות מגיעים מזיכרון שמיעתי שעדיין קיים אצלי.

והנה הגיע יום הניתוח.

יומן ניתוח ואשפוז

11.07.2010

נפרדתי מילדיי. עוד נשיקה ועוד חיבוק, ועוד חיבוק אחרון, ושוב קראו לי מעל המרפסת כשעליתי לאוטו, " אמא ביי, תחזרי הביתה מהר".

הגעתי למרפאות חוץ בבית חולים בליווי בעלי וחברה טובה. קיבל אותי רופא נחמד שערך לי קצת בדיקות וסידר את המסמכים שלי. הוא חזר על כמה בדיקות שנעשו לי כבר קודם. נערכה לי בדיקת שמיעה חוזרת, שהתאימה לממצאי בדיקות השמיעה הקודמות. לאחר מכן סימנו סימן איקס על אוזן שמאל, האוזן המועמדת לניתוח.

בסיום התהליך נשלחתי לנוח בחדרי שבמחלקה. הניתוח תוכנן לבוקר המחרת, בשעה מוקדמת. מאחר שכבר הגיעה שעת צהריים יצאנו לאכול בחוץ ואז חזרנו למחלקה.

במחלקה קיבלה אותי האחות, ומיד שאלה אותי אם אני רוצה לאכול, אמרתי תודה שכבר אכלנו, אחרי מספר דקות קיבל אותי הרופא המרדים, התחיל למלא טופס בשביל ההרדמה הכללית. האחות שוב קראה לי לעשות עוד קצת בדיקות, לחץ דם, מדידת חום, בדיקת שתן. ואז נתנה לי ללכת לנוח בחדר שלי, חדר נאה מסודר ונקי. בעלי נאלץ ללכת לעבודה, ונשארה איתי חברה שלי, כדי להעביר איתי את הזמן שלא יהיה לי משעמם לבד.

בחדר פגשתי גברת נחמדה מאד שתהיה השותפה שלי לאשפוז בימים הבאים. גם היא עמדה לעבור יחד איתי ניתוח שתל קוכליארי.

אחרי זמן קצר הגיעו הרופאים למחלקה. הרופא שקיבל אותי קודם לכן במרפאה ניגש אלי ושאל: "איך הסוויטה שלך?"

" הסוויטה נהדרת רק חבל שאין לי נוף לים" עניתי לו בצחוק.

שוב קראו לי לבדיקה. כנראה שזו הייתה ישיבת רופאים בה בודקים את התיק שלי לפני הניתוח. שוב בדיקת אף ובדיקת גרון, ועוד סימן איקס הפעם בצבע אדום על אוזן שמאל . אמרו לי שהכל בסדר ושמחר בבוקר מוקדם יקראו לי להכנה לניתוח, ושמשעה 12 בלילה אסור לאכול או לשתות.

במחלקה פגשתי מושתלת מאד נחמדה שעברה את ההשתלה בשבוע שעבר. ידברנו והיא הרגיעה אותי. היא סיפרה לי על התהליך שעברה, והיה מעניין וכיף לדבר איתה. פגשתי גם אמא לילד שעבר השתלה באוזן שניה, שגם היא עודדה אותי הבן שלה הציג בפני את השתל הראשון שלו, ואת הכובע הלבן שקיבל עקב ההשתלה השניה. ילד חמוד.

12.7.2010 – יום הניתוח

קמתי מוקדם, בשש בערך. לא ישנתי הרבה בלילה… כשהבטתי החוצה ראיתי על דלפק חדר האחיות את קלסר הבדיקות שלי שאליו הוצמדו שני בקבוקי זריקות, כנראה של ההרדמה הכללית. הבנתי שהתקרב המועד והאדרנלין התחיל לעלות .

אחרי זמן קצר הגיע בעלי יחד עם אמא שלי, וכמה בני משפחה. קיבלתי הודעות בפלפון שלי מחברים שאיחלו לי הצלחה בניתוח, ועודדו אותי.

הרופאה המנתחת הגיעה וקראו לי לבדיקה אצלה, היא ערכה לי בדיקה קצרה. כנראה שני סימני האיקס על אוזן שמאל נמחקו כשעשיתי מקלחת , אז שוב סומנתי בסימן איקס על אוזן שמאל.

בעלי ובני משפחה שלי היו מתוחים יותר ממני, אני הייתי קצת במתח אבל לא ממש הרגשתי פחד. אחרי הפגישה עם המנתחת לא יכולתי שלא לחוש שאני בידיים טובות.

אז הגיעה המיטה שתוביל אותי לחדר הניתוח, עליתי עליה והורידו אותי לחדר ניתוח. כשהגעתי לשם נאלצתי להיפרד מבני משפחה ורק לבעלי היה מותר להיכנס פנימה.

קיבלה אותי אחות מאד נחמדה, שניהלה איתי שיחה והחזיקה לי את הידיים. כנראה שתפקידה היה להרגיע אותי לפני הניתוח, ואז הגיע הרופא המרדים ונאלצתי להיפרד מבעלי בנשיקה, ורק האחות ליוותה אותי פנימה לחדר ניתוח.

החדר נראה כחדר חדש במיוחד, מצויד בהרבה מכשירים חדישים, היה קר והתחלתי לרעוד גם מקור וגם מפחד שתקף אותי פתאום, אלא שהאחות שליוותה אותי המשיכה לחייך לי להחזיק וללטף את הידיים. העבירו אותי למיטה של חדר הניתוח, התחילו בזריזות לחבר אותי לכל מיני מכשירים, הביאו סדין מחומם וכיסו בו את הגוף שלי, ואז הרופא המרדים הזריק לי את חומר ההרדמה, ותוך שניות הרגשתי סחרחורת ובאופן מוזר שמעתי בתוך האוזניים צפצוף חזק וארוך במיוחד, כאילו זו הייתה שריקת ההתחלה, ויותר מזה לא זוכרת כלום………………

אחרי הניתוח

אחרי ארבע וחצי או חמש שעות, התחלתי לפקוח את העיניים בקושי, הרגשתי שהראש שלי קצת כבד משהו לוחץ לי על הראש, וקשה לי להזיז את הראש, אז הבנתי שהניתוח הסתיים, ואני כבר

מ ו ש ת ל ת…..

הייתה זו הרגשה יפה, שליוותה בתחושת הקלה, יחד עם תחושת פחד מה יקרה כשחומר ההרדמה יתפוגג, האם יכאב לי אזור הניתוח.

החזירו אותי למחלקה. במהלך היום ישנתי כמו תינוקת. מדי פעם פתחתי קצת את העיניים וראיתי חלק מבני משפחה שלי יושבים ליד המיטה, אבל לא הצלחתי לפקוח את העיניים הרבה, וחזרתי שוב לישון. לקראת שעות הערב פתחתי את העיניים, הרגשתי סחרחורת ועייפות, התקשיתי להזיז את הראש. הציעו לי לאכול, אבל לא הייתי מסוגלת לאכול. הגרון כאב והיה לי טעם מוזר בפה, אבל זה לא היה טעם מתכתי, אז רק שתיתי מים.

מאוחר יותר, בני המשפחה נפרדו ממני, ורק בעלי היקר נשאר איתי לכל הלילה, חששתי שלא אוכל לישון במהלך הלילה מאחר שישנתי כל היום, ואולי יכאב לי אזור הניתוח, אלא בניגוד לחששות שלי ישנתי כל הלילה!!

13.7.2010

קמתי בבוקר מוקדם, בעזרת בעלי ירדתי מהמיטה, לאט לאט. לא הרגשתי סחרחורת, קצת כאב לי, אבל זה היה יותר תחושת לחץ מאשר תחושת כאב, אך מדי פעם כן כאב קצת. עוד בבוקר מוקדם הגיעה רופאה והחליפה לי את התחבושת על הראש בעדינות.

מאחר שכבר הרגשתי הרבה יותר טוב, אכלתי ארוחת בוקר טעימה, הרגשתי הקלה שאין לי טעם מתכתי או פגיעה בעצב הפנים. מאוחר יותר הגיע צוות הרופאים של המחלקה לביקור, הרבה חיוכים הפעם יחד עם הפנים המאירות של המנתחת, שקיבלה אותי גם בחיוך רחב, ומעודד.

האחות ביקשה ממני ללכת ולא לשכב כל היום במיטה, אחרת יהיה סיכון גבוה לקרישים בדם, וכך התחלתי מדי פעם להסתובב בליווי בעלי, באזור בית החולים, אבל הייתי עייפה והרגשתי סחרחורת אז חזרתי למיטה.

פתאום קיבלתי טינטון בתוך האוזניים, אלא שהפעם הטינטון היה גם באוזן שמאל שהושתלה, שבה אף פעם לא היה לי טינטון. הטינטון היה חזק ועיקש, עד כדי כך שהרגשתי שאולי השתילו לי מנוע של אוטו , אך שכחו לשים לי כפתור כיבוי. הרופא הרגיע אותי שיש סיכוי טוב שזה ייחלש עם הזמן.

בני המשפחה באו לבקר אחרי צהריים, ולפנק אותי בפרחים , שוקולד ובאוכל מהבית. זה החלק הכי יפה באשפוז לקבל פינוקים מהמשפחה.

השותפה שלי לחדר שעברה גם את הניתוח יחד איתי, התגלתה כגברת מאד נחמדה, עם נשמה טובה. היא דאגה לי ופינקה אותי כאילו הייתי הבת שלה. היה מעניין להכיר אותה ואת המשפחה שלה, ולאכול מהעוגיות הטעימות שהיא עושה, מזל שהם שמו אותנו ביחד באותו חדר.

14.07.2010

אני מאד מתרגשת , בעלי הבטיח להביא לי את הילדים שלי לביקור היום, אחרי צהריים, אני מאד מתגעגעת אליהם….

בסוף היום הם הגיעו, נכנסו אלי אבל הם נבהלו ממראה הכובע הלבן על הראש, ולא רצו להתקרב אליי

הם התחילו לעשות כמה צעדים אחורה, אז התחלתי לדבר איתם והוצאתי מהארון קופסת שוקולד , והגשתי להם אותה. כך לאט לאט הם התחילו להתקרב. הם לא הוציאו מילה מהפה, אבל אני המשכתי לדבר איתם לחבק ולנשק, אחרי מספר דקות של שתיקה הם התחילו לדבר ולספר לי הכל, איזה כייף אצל סבתא, הגדול כמעט בן 6, סיפר לי שאתמול נפלה לו שן ראשונה, אבל שכח להביא אותה להראות לי, הקטנה בת שנתיים וחצי עלתה למיטה שלי, והתחילה להשתולל ולשחק איתי כהרגלה לעשות על המיטה שלנו בבית, היא כאילו נרגעה והבינה שאני עדיין אותו אמא.

בסוף הם לא רצו לחזור הביתה, ונאלצתי להרגיע אותם שבקרוב אני חוזרת הביתה.

אחרי שהם הלכו, התחילו לברוח לי הדמעות שהתאפקו להן בתוך העיניים, על מנת לא להפחיד את הילדים, והתחילו לזרום חופשי, לא קל להיפרד מהילדים…..

17.07.2010

היום מרגישה הכי טוב, כאבים כמעט אין , גם הטינטון בתוך האוזניים נחלש.

בערב סוף סוף הסירו את הכובע הלבן וזרקו אותו לפח, לא יהיה לי יותר תרבוש לבן. מתחת לתחבושת הלבנה, מתגלה לי לראשונה התסרוקת שעשו לי לפני הניתוח, איזה תסרוקת!!!, שלוש או ארבע צמות מופנות למעלה ולאחור, נראיתי כמו ילדה קטנה, וכבר מותר לחפוף את השיער בזהירות!!!

סוף סוף חפיפת שיער שכל כך התגעגע לשמפו.

מאוחר יותר הודיעו לי שיש סיכוי טוב ללכת הביתה מחר .

18.07.2010

צוות הרופאים מגיע מוקדם, ומודיע לי שאפשר כבר ללכת הביתה…… מקבלת קצת הנחיות להמשך התהליך מהאחות האחראית ונוסעת עם בעלי הביתה!!

בסך הכל היה לי אשפוז נעים, בזכות צוות חם של רופאים ואחיות במחלקה, וגם בזכות השותפה שלי לחדר, שהיה כיף להעביר כל יום איתה.

הניתוח כבר מאחורי, ונשאר לי לחכות ליום החיבור שנקבע לחודש הבא, רק מקווה שיהיה לי מספיק סבלנות לחכות עד אז…..

החיים אחרי החיבור לשתל

יום בהיר אחד השתל התחבר למעבד …וכך מתחיל סיפור אהבה …. להתאהב בחיים מחדש….

למרות ההתרגשות הגדולה לקראת יום החיבור, לא רקמתי ציפיות יתר מיום החיבור , כי נאמר לי שלפעמים זה קצת מאכזב , לפחות בהתחלה….

אבל אצלי זה היה שונה… לא הייתה לי אפילו טיפת אכזבה אחת, כל קול ששמעתי נחשב לברכה…מרגע החיבור התחלתי לשמוע … לשמוע באוזן שמאל, אוזן שלא השתמשתי בה עד כה… זה נס אמיתי , פלא טכנולוגי שאין כמוהו..שמעתי הרבה ציפצופים שונים ומשונים שברקע שלהם שמעתי את הקולות של קלינאיות התקשורת שדברו איתי, שמעתי אותן מדברות אלא שהקול שלהן היה עמום מוזר עם גוון מתכתי, כאילו דיברו איתי הרחק הרחק מכאן…

בחוץ חיכה לי עולם שלם של צלילים חדשים, והתחלתי במסע הגילוי של הצלילים שלא שמעתי קודם, פתאום לכל דבר שזז יש צליל מיוחד משלו… שמעתי רשרוש נייר,רשרוש שקיות ניילון, שמעתי כסא שזז ממקומו, שמעתי את צלילי ההקלדה על לוח המקשים של המחשב,שמעתי ציפצוף הטיימר של התנור, שמעתי ציפצוף מכונת כביסה כשסיימה את פעולתה… ומעל לכל שמעתי מתי שקוראים בשם שלי אפילו אם קראו לי מרחוק או מאחורי הגב.. שמעתי את השם שלי דרך השתל …הכל נשמע בצורה שונה ממה שהכרתי דרך מכשיר השמיעה שבאוזן ימין….

עליתי לאוטו שלי, הקלדתי את הקוד של האזעקה, פתאום… רגע מה זה? לראשונה בחיי , גיליתי שלהקלדת קוד האזעקה יש צליל מיוחד, צליל לוח המקשים,ואחרי שמקלידים את הקוד נכון מקבלים אישור בצורת צליל מוסיקלי נעים …. זה אחד הגילויים הכי מרגשים שהיו לי… גיליתי למה האזעקה נתקעה לי הרבה פעמים קודם, פשוט לא שמעתי את צליל לוח המקשים של האזעקה, לא ידעתי שקיים צליל כזה…

אחרי מיפוי שני היה שיפור משמעותי מבחינת שמיעה… קצת הגבירו לי וקולות הדיבור של הסובבים הפכו להרבה יותר ברורים, הפסיקו להיות עמומים ומרוחקים, משיצאנו מהמרפאה עלינו לאוטו אני והמשפחה שלי , הילדים ישבו מאחור ובעלי נהג, פתאום שמתי לב למשהו מוזר, אני שומעת את הילדים שלי מדברים מאחור, כן הם מדברים ומפטפטים ואני שמעתי הכל… וככל שהאזנתי יותר קלטתי יותר ויותר מילים ואחרי זה קלטתי משפטים שלמים… רק מילה אחת היה לי בפה וואו… אני שומעת את הילדים שלי, אני מבינה את דברי הילדים שלי….במשך הימים ותוך זמן קצר הייתי מסוגלת להבין את כל השיחות שהילדים שלי ניהלו מאחורי בזמן שהייתי נוהגת, כמובן בלי לסובב את הראש…. הייתי מסוגלת לקלוט על מה הם רבים כל פעם, הייתי מסוגלת לשמוע ולהבין אותם כשהם משחקים ביחד בסלון כשאני מבשלת במטבח…

מיד אחרי מיפוי שני התחלתי באימוני שמיעה אצל קלינאית תקשורת ..האימונים אצלה , מאד עזרו להעריך את מצב השמיעה שלי, ותרמו המון להתקדמות בשמיעה שלי.

יום אחד הטלפון צלצל לצידי, שמעתי את הצלצול, וסיקרן אותי לדעת איך נשמע דיבור בטלפון דרך השתל… האם אצליח להבין משהו…

-כן מי זה?

-זאת אמא!!

– אל תשכחי להביא את המוצץ של הילדה

היא מסרבת לישון בלי המוצץ שלה

שמעתי והבנתי ה- כ –ל ….. ה- כ -ל….

במהלך הימים שלאחר מכן זה הלך והשתפר וקולות הדיבור בטלפון הפכו לברורים יותר ויותר ,התחלתי לדבר בטלפון עם אמא שלי ואחיות שלי, כל עוד הם מדברים לאט ובמשפטים קצרים, הייתי מסוגלת להבין אותם טוב מאד…. וכל זה דרך השתל לבד..הרגשתי נוח לדבר בטלפון עם אנשים קרובים בלבד, נרתעתי מלדבר עם אנשים לא מוכרים, גם בעבר לפני השתל ולפני שחלה הדרדרות בשמיעה שלי, תמיד נרתעתי מטלפונים, פחדתי שאנשים יתחילו לדבר ואני לא אבין אותם ויביך אותי לבקש מהם לחזור על דבריהם שוב ושוב בלי להצליח להבין מילה… עד שבוקר אחד הטלפון בבית צלצל, זה היה מחברת הביטוח , כהרגלי רציתי להגיד לו לשלוח הודעה או מייל, או לתת לו את המספר של אמא שלי, אבל רגע אני שומעת ומבינה את הדובר ולכן החלטתי להמשיך בשיחה, ולתדהמתי הבנתי ה- כ- ל…. ועניתי לו על כל השאלות….

הדיבור בטלפון נתן שיפור משמעותי לאיכות החיים שלי…לאין ערך.. לקבוע תורים לרופא בקופת חולים, להזמין פיצה משפחתית, לדבר עם המזכירה של בית הספר וכו הפך להיות משימה פשוטה..

השיא היה כשהייתי צריכה לארגן מסיבה לבן שלי, הייתי צריכה לטלפן לאמהות של בני הכיתה שלו כדי להזמין את הילדים למסיבה, קיבלתי רשימת הטלפונים וישבתי לצלצל מספר אחרי מספר,והצלחתי לדבר עם אנשים שלא הכרתי קודם בצורה חלקה, זה מאד ריגש אותי, לא האמנתי שאי פעם אוכל לדבר בטלפון בצורה חופשית כזו, לא היה לי קודם אומץ כזה לצלצל לאנשים שלא הכרתי היטב, הרגשתי שסוף סוף אני עצמאית בחיים שלי, קיבלתי כנפיים לעוף בשמיים..

השתל תרם רבות לקשר ביני לבין הילדים שלי, הם כבר לא צריכים לצעוק ולחזור על דבריהם ארבע חמש פעמים, עד שאבין אותם, דבר שהפך אותם ליותר רגועים ומאושרים יחד איתי…אני נהנית יותר מלשוחח איתם… פעם לספר לילדים סיפור לפני שינה הייתה משימה קשה ומאמצת בקושי שמעתי את עצמי, והיום הפכה שעת הסיפור לשעת ההנאה שלנו ביחד…

ליוויתי את הבן שלי לטיול למדעטק עם בני כיתה שלו, הייתי מסוגלת להבין את כל ההוראות של המורה לתלמידים כשדיברה במיקרופון של האוטובוס, בלי לראות את הפנים שלה, ובלי מאמץ, נהניתי להיות בעניינים לאורך כל הטיול, הבנתי כל מה שהמדריכים דיברו וסיפרו לילדים. לא הייתי סתם מלווה לבן שלי, הייתי בעניינים …..

גם התקשורת עם הסובבים הפכה למשימה קלה יותר, בילוי עם חברות בקפה, אינו דורש ממני מאמץ יתר על מנת לעקוב אחרי השיחה המתנהלת …אני פחות תלויה בקריאת שפתיים, ושומעת את הדיבור בצורה יותר בהירה וצלולה..

השתל שיפר את כושר העבודה שלי כרוקחת, אני מצליחה לתקשר עם הלקוחות ולדבר בטלפון עם ספקים ביתר קלות, ופחות תלויה בעוזרת שלי…

השתל החזיר לי את המוסיקה לחיים…

פעם נהניתי להאזין לשירים של זמרים שאני מעריצה , מאז שחלה הדרדרות בשמיעה , המוסיקה הפכה להיות בלתי מובנת, מאד רועשת ולא נהניתי ממנה יותר. ולכן לאט לאט נעלמה המוסיקה מחיים שלי, וגם מחיי המשפחה , הילדים שלי לא האזינו הרבה למוסיקה ..

אז השתל הפך את האווירה בבית ובאוטו לאווירה מוסיקלית יותר, מוסיקה ושירים שפעם אהבתי החלו להתנגן מדי יום… הילדים אהבו את האווירה המוזיקלית החדשה וביקשו כל הזמן לנגן שוב ושוב שירים שאהבו…

בהתחלה האזנתי לשירים יחד עם דף המילים של השיר.. לאט לאט התחלתי להאזין מדי פעם לשיר חדש ולנסות להבין את המילים שלו, אני מצליחה להבין מילה פה ושם, ואפילו מבינה משפטים שלמים פה ושם…

השתל נפח חיים בטלוויזיה בבית, כל החיים הייתי תלויה בכתוביות , לא ראיתי תוכניות שאין בהם כתוביות, ולכן חוץ משעות הצפייה של הילדים בקומיקס הטלוויזיה הייתה לרוב במצב שקט.. אחרי השתל הטלוויזיה נשמעה אחרת לגמרי, להפתעתי הרבה שמעתי טלוויזיה , הבנתי דיבור בטלוויזיה בלי להסתכל על כתוביות, התחלתי להאזין לחדשות בוקר , בהתחלה הבנתי מילה פה ושם, אחרי זה הייתי מבינה משפטים שלמים פה ושם, עכשיו אני מבינה די הרבה משפטים בשביל להבין על מה מדברים בלי להסתכל על הכתוביות, השתל עשה לי שינוי דרמטי באופן שבו ראיתי טלוויזיה, בחיים שלי אף פעם לא נהניתי מצפיית ושמיעת כל מיני סרטים וסדרות בטלוויזיה בצורה שאני נהנית בה היום עם השתל…. על זה לא חלמתי אף פעם…

השמיעה דרך השתל הזכירה לי מאד את השמיעה שהייתה לי עם מכשירי שמיעה אנלוגיים בילדותי… כל כך התגעגעתי למכשירים האנלוגיים שהיו לי פעם, כל פעם שקיבלתי מכשיר שמיעה דיגיטלי חדש, הרגשתי שזה לא זה…והשתל החזיר לי את השמיעה הזו אפילו בצורה יותר בהירה יותר נקייה, ויותר יפה…..

כל קול ששמעתי העלה לי חיוך על הפנים, מרוב חיוכים הפכתי לבן אדם מאושר יותר, השתל שיפר את איכות החיים שלי לא רק מבחינת שמיעה , אלא גם מבחינה נפשית רגשית.. אני מחייכת יותר, רגועה יותר, נהנית יותר מהחיים …… היום כעשרה חודשים אחרי החיבור לשתל אינני מפסיקה להתרגש כל יום מהשמיעה החדשה שלי, אינני מסוגלת יותר לדמיין חיים שלי בלי שתל… זה עידן אחר לגמרי.