שמי יעל דורון, ואני בת 56, חברת קיבוץ בצפון. מושתלת "הרמוני" של חברת אדוונס ביוניקס. נותחתי ב-12.12.2011.

רקע

לניתוח השתל שלי שהתקיים ביום שני ה- 12.12.11 הלכתי בהתרגשות גדולה יחד עם איריס סיניגליה, שליוותה אותי במסע שלי לשתל במשך כשנה וחצי. המסע החל באותה שיחה עם ד"ר פוריה (מביה"ח קפלן) במאי 2010, שבה הבנתי שהשתל הפנימי (של מד-אל) שהוצע שם בפרסומים ששודרו בטלוויזיה ובעיתונות, מתאים רק לירידות בינוניות בשמיעה ואני אצטרך ללכת על שתל השבלול המיועד למי שאינו יכול להפיק יותר תועלת ממכשירי שמיעה. רק לאחר אותה שיחה התחלתי לבדוק ברצינות ללכת על הפיתרון הזה. ב- 13.1.92 , חודש לפני יום הולדתי ה-36, התחרשתי  לגמרי, וכבר אז הוצע לי לעבור השתלת שתל שבלול, ולהיות מראשוני המושתלים בשתל השבלול, אך הרגשתי בפנים שזה לא הזמן המתאים לי ולא הייתי מעוניינת להיות שפן ניסיונות. בכל זאת מדובר בניתוח עם כל המשתמע ממנו. בחרתי להמשיך להסתדר כמיטב יכולתי עם קריאת שפתיים – למדתי ועבדתי עד אשר החירשות הקשתה עלי מאוד להסתדר בעבודה והבנתי שאני כבר לא יכולה להסתדר רק עם קריאת השפתיים. הגעתי למצב שהייתי בשלה לרצות בניתוח השתל.

נולדתי בקיבוץ בצפון . בקיבוץ לא קיבלו לגמרי את עובדת ההתחרשות שלי ולא ידעו איך "לאכול" את זה ואיך לעזור לי. הוריי החליטו לעזוב למרכז, שם היו יותר אפשרויות לעזור לי. למזלי, זכיתי בהורים שהבינו וידעו כיצד לעזור לי ולתמוך בי. אימי הייתה אחות במקצועה וכבר בגיל חצי שנה שמה לב לבעיית השמיעה שלי למרות שהסביבה אמרה לה שהיא מדברת שטויות והכל יסתדר.

בגיל ארבע וחצי קיבלתי את מכשיר השמיעה הראשון שלי בבית חולים תל השומר לאוזן שמאל בלבד כי אוזן ימין היתה חירשת לגמרי, ושם למדתי לדבר. מאז פרחתי וגיליתי את העולם. למדתי לדבר וידעתי כבר לקרוא ולכתוב עוד לפני הכניסה לכיתה א'. כל כמה שנים נבדקתי כדי לוודא שמכשירי השמיעה שלי מתאימים ועדכניים. עד כיתה ו' הרכבתי מכשיר שמיעה דמוי קופסה שאותו נשאתי בגופיה בעלת כיס מיוחד שאמא תפרה עבורי. ממנו נמשכו חוטים לאוזניה שבאוזן שמאל. הייתי ילדה שובבה ככה שתמיד החוטים היו נקרעים והיו תקלות. בבית החזקנו מלאי של חוטים, סוללות ושאר חלקי חילוף כדי לדאוג שהמכשיר יעבוד תמיד.

בגיל 12 התברר שאני צריכה גם משקפיים, אז הציעו לי לעבור למשקפיים עם מכשיר שמיעה. המשקפי שמיעה האלה לא היו יפות במיוחד, הייתה להן מסגרת עבה, אבל הן אפשרו לי לשמוע בשתי האוזניים במצעות חוט שעבר מהמכשיר שמיעה במשקף השמאלי בתוך המסגרת אל הצד הימני, והתחבר למיקרופון גם בצד הימני, כך שנוצר מצב שאפשר לי שמיעה דו-צדדית. עד אז הרכבתי מכשיר שמיעה רק באוזן שמאל, שאובחנה בילדותי כבעלת חמישים אחוז ירידה בשמיעה. לאוזן ימין לא התאימו לי מכשיר שמיעה משום שאובחנה כ"מתה" (מאה אחוז חירשות). המשקפי שמיעה האלו שימשו אותי עד אחרי השחרור מהצבא.

בגיל 21 אמרתי שלום למשקפי השמיעה, שהפסיקו לייצר אותם, ועברתי למכשירי שמיעה קטנים ומשוכללים יותר מאחורי האוזן. הירידה ההדרגתית בשמיעה שהחלה אז לא ממש הורגשה בגלל בזכותם.  אבל עכשיו השתמשתי במכשיר שמיעה רק באוזן שמאל, וחסרה לי השמיעה בצד השני. למרות הקושי, הסתגלתי לשמיעה באוזן אחת ועברתי למשקפי ראיה אופנתיות ויפות. לא ראו את המכשיר שמיעה שלי כי השיער הסתיר אותו. עבדתי, למדתי באוניברסיטה, הכרתי את בן זוגי התחתנתי ועברתי לגור עימו בצפון. נולדו לי שלושה ילדים. אחרי לידת הילד השלישי שלי, כאשר מלאו לו עשרה חודשים, לפני שהספקתי לשמוע את המילים הראשונות שלו ממש, כחודש לפני יום הולדתי ה-36, התחרשתי לגמרי. התחילה תקופה של התמודדות עם ההתחרשות. ניסיתי להוכיח שאני יכולה להסתדר גם אם יש לי רק קריאת שפתיים. למדתי מחשבים ועבדתי בעסק עד שנסגר חיפשתי עבודה ולמדתי במקביל במשך ארבע שנים קורסים שונים, בעיקר לנשמה, בתחום ההוליסטי – נומרולוגיה, טארוט, הילינג, שתרמו לצמיחה הפנימית שלי ולהבנת התהליכים שעברתי.

לאחר השיחה עם ד"ר פוריה בבי"ח קפלן, שבה הבנתי שזהו זה, שתל השבלול הינו הפתרון היחידי עבורי, החלטתי שהגיע הזמן ללכת על זה. התחלתי לבדוק את הנושא באינטרנט, בשיחות עם מושתלים אחרים שהכרתי .  בצורה כזו הגעתי לאיריס-  מושתלת דו-צידית בעלת ניסיון עשיר בתחום. הייתי בכנס של חברת שתלים, פגשתי  ושמעתי ובדקתי חומר של כל החברות, ובסוף על בסיס שיקולים של טכנולוגיה, נגישות ושירות ושיקולים אישיים של תחושה משפחתיות, שירות , ותמיכה, בחרתי בשתל השבלול של חברת אדוונס ביוניקס. היה לי חשוב לבדוק היטב את הנושא כי מדובר לא בסתם מכשיר שמיעה שמקבלים והולכים הביתה אלא בשתל שמצריך ניתוח, תהליך שיקום ממושך עם מיפויים וכו'. היה לי חשוב לבחור במקום הנכון והטוב עבורי. בדקתי איזה בתי חולים מבצעים את הניתוח, שאלתי מושתלים אחרים איפה עשו, איך הרגישו ומה הם ממליצים מהחוויות שלהם. עד שלבסוף בחרתי לבצע זאת בבית החולים שניידר בפתח תקווה. המלצות של אנשים  שנותחו שם ושעברו שם את כל התהליך, ורק סיפרו דברים טובים על הצוות ועל המקום, הביאו אותי לבחור בו. למרות שאני גרה בצפון, הגעתי למסקנה שיהיה לי יותר קל לעבור את התהליך בפתח תקווה ולא בבית החולים בני ציון בחיפה, כי בתל אביב יש לי משפחה וחברים שאצלם אוכל להתארח אם צריך, וזמן הנסיעה ממקום מגוריי לחיפה או לפתח תקווה די דומה בסופו של דבר.

בנובמבר 2011 התחלתי את תהליך המועמדות לשתל בפגישה עם פרופסור אטיאס במרכז שתל השבלול בשניידר. הוא הסביר לי על התהליך, אישר את מועמדותי לשתל וביקש שארכיב מכשיר שמיעה למשך כמה חודשים עד לניתוח. עברתי בדיקות נוספות, והתהליך כולו התמשך בגלל שביתות הרופאים באותה תקופה ובגלל הריקול של חברת אדוונס ביוניקס. ביוני 2012 קיבלתי אישור לניתוח ונקבע לי התאריך ,3.11.2011, אך בטרום-ניתוח התגלה שחסרות לי עוד כמה בדיקות דם ונשלחתי לבצען. הניתוח נדחה.. בסופו של דבר, נקבע הניתוח ליום שני ה-12.12.2011. את סוף השבוע שלפני הניתוח ביליתי במעין ערפל לא ברור של עבודה, בית, ילדים, כביסות וארוחת השבת.

11.1.2012, יום רביעי – היום הרביעי לאחר החיבור לשתל

לניתוח הגעתי ביום שני בבוקר עם איריס, אצלה התארחתי בלילה שלפני. הייתי צריכה להגיע לבית החולים בשעה מוקדמת יחסית ביום הניתוח, משום שאין אשפוז מקדים לפני הניתוח. איריס ליוותה אותי עד לדלת חדר הניתוח שלשם אימא שלי הספיקה להגיע בדקה התשעים ותשע כדי לאחל לי הצלחה בניתוח. כל שאני זוכרת הוא שהעבירו אותי למיטה הצרה של חדר הניתוח, הזריקו לי זריקת טשטוש שגרמה לי לתחושת קור, ואז עוד זריקה ששלחה אותי לעולם שכולו חלומות,  וזהו.

התעוררתי בחדר ההתאוששות בשעה ארבע וחצי אחה"צ, כשעתיים אחרי שהסתיים הניתוח שלי (בשעה שתיים וחצי בצהריים). נאמר לי שהכל בסדר, שהאלקטרודות עובדות והעבירו אותי דרך לאשפוז במחלקת הא.א.ג במגדל שאשא בביה"ח בילינסון. בהתחלה היה לי חדר לבד והיה לי כייף.. ביליתי את הלילה הראשון אחרי הניתוח בין סירי לילה לאנטיביוטיקה בעירוי ופשוט סתם במיטה אבל בסה"כ הרגשתי בסדר, קצת עייפות מכל חומרי ההרדמה אבל כמעט בלי כאבים בעצם … בבוקר לקח זמן עד שקיבלתי אישור לרדת מהמיטה, ואז אמרתי שלום לסירי הלילה ולאחות החמודה שהייתה סבלנית עם כל זה.. לצערי העבירו אותי לחדר ממול עם עוד אישה, כי היו צריכים את החדר הזה למישהו אחר שהיה צריך לעבור ניתוח גדול.. בלילה השני הצטרפה אלינו עוד אחת  ונהיה צפוף ולא הכי כיף שבעולם, אבל לפחות היה שירות ארוחות עם בחירה מתפריט.היה לי קשה להירדם בגלל הבזקי האור מהטלוויזיה שצפו בה שכנותיי לחדר. רק ביום הרביעי אפשרו לי לעשות מקלחת ראשונה ולהרטיב את הראש, אם כי בלי לחפוף. שמחתי להשתחרר מהאשפוז ביום החמישי וקיבלתי שבועיים מנוחה בבית. התחלתי לספור את הימים עד למועד החיבור לשתל.

חזרתי לעבודה לאחר שלושה שבועות. החזרה לעבודה הייתה קשה לי, הרגשתי צורך לנוח עוד קצת אז לקחתי עוד כמה ימי חופש.

8.1.12 – יום החיבור לשתל

בשעה עשר וחצי בבוקר הגעתי לבית חולים לקראת הפגישה המתוכננת עם הרופא בשעה 11. בשעה 12 תוכנן להתקיים החיבור הראשון לשתל. אבל לרופא נכנסתי רק בסביבות השעה אחת בצהרים, לאחר המתנה ארוכה ומייגעת. למזלי היה לי ספר לקרוא התחלתי לקרוא אותו עוד באוטובוס בדרך לבית החולים ובהמתנה לרופא סיימתי לקרוא אותו.. J. הרופא  המנתח בדק את איזור ההשתלה, מישש, ואישר לבסוף את החיבור לשתל. הייתה עדיין קצת נפיחות באזור השתל והרופא אמר שייתכן שאולי המגנט לא ייצמד היטב בגללה.

בשעה אחת וחצי התחלתי את החיבור לשתל.

המיפוי התקיים לבסוף  לפני ההיכרות עם ערכת השתל מפאת חוסר הזמן.  הציגו לי את המעבד ויחידת הראש, הרכיבו לי אותה, חיברו אותה למחשב ו.פתאום שמעתי.."ביפ ביפ … " התזמורת התחילה לנגן…הקלינאית הכינה לי שלוש מפות שמיעה שההבדל ביניהן הוא בעוצמת השמע.  להבדיל ממכשיר שמיעה שנמדד בתרומה בדציבלים מבחינת עוצמת הגברה, כאן ההגברה היא לפי עוצמת הזרם החשמלי. בהתחלה נותנים עוצמת זרם חלשה, שאותה מעלים בהדרגה ממיפוי למיפוי,על מנת לתת למוח להסתגל בהדרגה לשמיעה החדשה. שמעתי שהמעמד של החיבור הראשון לשתל הוא מרגש מאוד, וכרוך בלא מעט דרמה, אבל במקרה שלי, אחרי יום ארוך ומתיש שהחל בחמש בבוקר, וכלל המתנה ארוכה מאוד לרופא לפני החיבור ועיכב את התהליך כולו, לא היה כוח לזה… גם באתי די מוכנה למה שיקרה ולקחתי את הכל בסבבה. יצאתי החוצה עם מטפחת ראש שתשמור שהשתל לא ייפול חס וחלילה.. ראיתי יתרון בשתל על פני מכשיר שמיעה בכך שאין פידבקים כמו במכשיר השמיעה לכן המטפחת לא מפריעה לשתל לעבוד.  יצאתי החוצה, ובאוטובוס בדרך חזרה לתחנה המרכזית התחלתי לשמוע בנוסף ל"ביפים" קולות מוכרים של מכוניות. הרגשתי שונה – כאילו חזרתי לנקודה שבה שמעתי טוב – גיל 27, לפני שהתחתנתי, לנקודה שבה תפקדתי עם מכשיר שמיעה מצוין, כולל יכולת לשמוע בטלפון. למרות שעדיין אי אפשר היה לקרוא לשמיעה שלי כרגע שמיעה, התחושה הייתה שעליתי על הדרך הנכונה לשמיעה מחדש. התחושה הזו גרמה לי לסבול באהבה ובתודה את הצלילים הראשונים, הלא ברורים, והקצת מעצבנים ששמעתי.

עם סיום החיבור, נסעתי לבית הוריי כדי לנוח וליהנות בשקט מניצני השמיעה החדשה שלי.

שלושה ימים לאחר החיבור, עברתי מהמפה הראשונה למפה השנייה, החזקה יותר בעוצמה. באמצע היום חזרתי למפה הראשונה כדי להשוות את ההרגשה לגבי השינוי בשמיעה בין שתי המפות. המפה הראשונה נשמעה חלשה וכבר לא סיפקה אותי. חזרתי למפה השנייה ונשארתי איתה. חזרתי לעבודה והיה מעניין לשמוע דלתות נפתחות ונסגרות, לשמוע אנשים מדברים בסביבתי אם כי לא הבנתי מה אמרו. קודם לכן לא שמעתי מאומה…דממה מוחלטת. גיליתי שלפעמים אני יכולה לשמוע צלצול טלפון קרוב אלי. לא זיהיתי שזה צלצול טלפון, אבל שמעתי אותו, ושהלכתי לכיוון שלו ראיתי שזה מקור הקול. לפעמים שמעתי גם את צפצוף התראה כשנגמרה הסוללה. עשה לי טוב להיווכח שהשתל התחיל לעבוד, ואני מתחילה לזהות קולות, שיש התחלה של תהליך שמיעה.

חמישה ימים לאחר החיבור, עברתי  למפה השלישית, החזקה מכולן שנתנו לי. כמו כן, הגברתי את עוצמת השמע באמצעות גלגל הווליום במעבד.

15.1.12 – מיפוי שני

המיפוי השני התקיים שבוע לאחר החיבור לשתל. הפעם הוא נקבע לשעת צהריים נוחה – 13:00, כך שיכולתי להגיע אליו בנחת ולא בלחץ. אפילו היה לי זמן לעשות סיבוב קטן בקניון עזריאלי בתל אביב ולקנות לי ספר בשביל הנשמה. לפני המיפוי ביקשתי מהרופא המנתח, ד"ר רווה, שיוריד קטע מפס הדבק של התפרים, שהפריע למגנט להיצמד לעור הקרקפת.

אחרי שבוע של צפצופים ומעט צלילים מוכרים כמו דלתות ומגירות נפתחות, רעש של מכוניות ובעיקר מקהלה ברווזית כזו או אחרת, מיתנו את הצפצופים שבהמשך הם אמורים להיעלם, והגבירו אזורים אחרים כך שהצפצופים לא ישתלטו על השמיעה. התחלתי להבחין ביותר דברים לאט-לאט. הבנתי שצריך המון סבלנות בתהליך. המיפוי הבא נקבע לעוד שלושה שבועות. ובזמן הזה הייתי צריכה להיות שבוע עם כל אחת משלוש המפות החדשות שקיבלתי הפעם.

למפה השנייה עברתי  ארבעה ימים לאחר המיפוי השני, בשעת צהריים, באמצע יום עבודה. שמעתי פחות צפצופים והתחילו להופיע דברים מוכרים יותר כמו יותר קולות של אנשים בסביבתי, לא רק ויברציות כמו לפני החיבור לשתל, אפילו טלוויזיה. גיליתי שאני יכולה לנסות להבין מילים כשאני רואה טלוויזיה, אבל עדיין בתנאי שרואה את פני הדובר על המרקע. זה מראה שהשתל מקל על המאמץ של קריאת שפתיים.הצפצופים עדיין נמשכו, בעיקר שהקלדתי במחשב, אבל גייסתי סבלנות והבנה שהם ייעלמו במשך הזמן.

יום שישי ה- 19.1.12 – בזמן שניקיתי את הבית, שמעתי כל דבר שעשיתי בעוצמה חזקה יותר. דברים שהרמתי, רעש של המים בכיור, בשירותים וכו'. והתחילה אפילו הבנה של דברים שנאמרים בטלוויזיה. כשהבן שלי בא ודיברנו , גיליתי ששוב אני שומעת את קולו, וזה לאחר ששמעתי את קולו בפעם האחרונה שהיה בן 4… כאשר היה בן 4 התחרשתי ולא יכולתי לשמוע אותו יותר. הקול שלו היום הוא אמם קול של מבוגר, אבל עדיין נשאר עדין ומנומס. תהיתי איך יישמעו לי קולותיהם של שאר ילדיי שיבואו לבקרני.

כשערכתי קניות לשבת, הרעש הזה של שקיות הניילון ווהאריזות נשמעו לי בעוצמה חזקה מתמיד. היה לי קצת קשה עם הרעשים האלה, אבל אמרתי לעצמי תודה ששומעת בכלל ומזהה את הצלילים. החלטתי שבמיפוי הבא אבקש להוריד את העוצמה בתדרים של הצלילים האלה כדי להפחית מאי הנוחות שגרמו לי.

שמתי לב שלפעמים, כאשר הסוללה של השתל נגמרת בהפתעה, אני מופתעת מהמעבר החד לעולם החירשות. מדהים לגלות ברגעים האלה מה הפסדתי או מה נעלם לי מטווח השמיעה מאותו יום שהתחרשתי.. עם השתל אני עכשיו בתהליך של חזרה לאותה נקודה שבה התחרשתי, ואף להמשיך ממנה הלאה, לשמיעה טובה יותר ממה שהיה לי לפניה. התחושה הזו גורמת לי להרגיש כמו ילדה בת 4, שחיברו אותה לראשונה למכשיר השמיעה. המיפויים ואימוני השמיעה שאני מקבלת במסגרת השיקום מחזקים את ההרגשה הזו. הצפצופים הופכים להיות צלילים מובחנים ומובנים יותר ויותר.

21.1.12 – נסעתי בשבת בבוקר לטייל ונהניתי לשמוע דברים חדשים גם אם השינויים הם מאד קטנים. שבוע לאחר מכן, בשבת בצהרים עברתי למפה השלישית והחלו להופיע עוד צלילים חדשים וברורים יותר ממה שהיה קודם. אני עדיין שומעת צפצופים בהקלדה במחשב אבל הם מתונים יותר. היום שמעתי את הגשם יורד וזה באמת משהו. שמעתי טוב יותר גם את הטלוויזיה ואת קולות האנשים סביבי. התקדמות חשובה. מצאתי שאני שרה לעצמי שירים ישנים או סתם מדברת לעצמי ונענית לשמוע את קולי. המשכתי בכך גם בימים הבאים.

25.1.12 – הצלילים נשמעים לי נקיים יותר. עדיין יש הד, אבל הרבה פחות מקודם. אני שומעת עוד דברים חדשים, והם נשמעים ברור יותר. שמתי לב שאני שומעת את הנשימות שלי אם אני רוצה לשים לב לזה, זו הרגשה משונה ומעניינת. הרשרושים של שקיות הניילון והניירות פחות חזקים ומפריעים לי. התחלתי להבין טוב יותר טלוויזיה גם כאשר אין כתוביות או שיש סרטים באנגלית נעים לגלות שהמוח מזהה מילים שלמדתי לשמוע. אני מבינה שככל שאתרגל הקשבה למילים, כך תשתפר הבנת הדיבור שלי. ויש גם עייפות! אני מתעייפת מההקשבה לאורך היום לכל הצלילים והקולות החדשים ושפע הגילויים. כמה טוב לנוח, ומזל שאפשר להסיר את השתל בלילה ולנוח, גם אם זה הופך אותי לחירשת גמורה.. המעבר בין הקול לדממה הוא מוחלט וחד משמעי. בבקרים, אני קמה בנחת ורק אחרי שאני מרגישה מוכנה נפשית, אני מתחברת לשתל מחדש.

אני מחכה למיפוי הקרוב ביום ראשון, ומקווה שימתנו את ההדהוד של הצלילים. אני רוצה להתחיל להתאמן לשמוע עוד דברים דרך מוזיקה, שירים, סיפורים ועוד..  אני רוצה לשמוע אנשים ולהבין, וגם בטלפון.

25.1.12 – החלטתי לנסות להקשיב למוזיקה עם אוזניות במחשב.. משהו משהו.

בנסיעה ברכב, שמעתי את רעש האיתות כשמפעילים את הלינקר למרות שהיה חלש. זהו חידוש, כי גם עם מכשיר שמיעה לא שמעתי אותו. בעבודה שמעתי עוד צלילים חדשים וההדהוד הפריע לי פחות ופחות. בערב דיברתי בטלפון הנייד לראשונה בפלאפון עם חברה ועושה רושם שהבנתי את רוב הדברים וזה מדהים! רק שבועיים אחרי המיפוי השני ! זה חיזק את התחושה שלי שאני רק יכולה להשתפר עוד ועוד! הרגשה אלוהית לגמרי! אני מחכה בקוצר רוח למיפוי השלישי ביום ראשון ומקווה שיכינו לי מפה כזו שתשפר עוד את הבנת הדיבור בטלפון! תודה אלוהים על כל המתנות ולכל מי שהמציא, ניתח, שם וחיבר והכל!

29.1.12 – מיפוי שלישי

המיפוי התקיים בשעה 14:00. הגעתי אליו אחרי טיול יפה לתל אביב שלשם שינוי קיבלה אותי במזג אויר קרירי ונעים יחסית בלי גשם, למרות שלקחתי מטריה גם לכל מקרה. את המטפחת מהקיץ החליף עכשיו כובע צמר. שומרת על המעבד.

במיפוי אמרתי שבסה"כ שמעתי דברים יפים כמו רשרוש הנייר, הניילון וכדומה רק שזה היה מוגזם מידי.. וביקשתי שיורידו את העוצמה של הצלילים האלה. הקלינאית הכינה לי שלוש מפות חדשות, וביקשה שאתן לכל אחת לפחות שבוע לפני שאעבור למפה החזקה יותר.

לאחר המיפוי, בדרך הביתה, באוטובוס, שמעתי לראשונה צפצופים ברורים יותר של מכוניות שלא זכרתי ששמעתי בעבר עם מכשיר שמיעה.

למחרת בעבודה שמתי לב שהמקום נשמע לי כמו "לול תרנגולות". עובדות שמה 100 בנות, רובן בטלפון. עכשיו כבר אין הדהוד אבל יש בעיה אחרת: הקול שלי וקולות של אנשים אחרים נשמעים  לי גבריים, וזה לא היה לי נעים כל כך.

1.2.12  – עברתי למפה השנייה. היא נשמעת כמו המפה הראשונה שקיבלתי במיפוי השני מבחינת גוון הקול רק שהפעם אין הד וגם הקולות נשמעים טבעיים יותר. חזר לי החשק לנסות בטלפון. אפילו דיברתי עם חברה באותו שבוע לראות כמה אני שומעת ומבינה בטלפון. גם ישבתי עם דיסק שירים ונהניתי לעקוב אחרי המילים שלהם בטקסטים הכתובים שלהם ולהבין אותם.

שמתי לב שעוצמת הקול מספקת אותי יותר גם שאני על עוצמה חלשה, ועקב כך הסוללות מחזיקות מעמד יותר זמן. תוך זמן קצר עברתי למפה השלישית בתקווה שהיא תהיה אף מעודנת ונוחה יותר מקודמתה. היא באמת שיפרה קצת יותר את השמיעה אבל הייתה מאד חזקה לכן נשארתי בה על עוצמה נמוכה.

10.1.12 – במסיבת ט"ו בשבט בקיבוץ היה נחמד לשמוע מוזיקה וקולות אנשים. בדרך חזרה ממנה שמעתי קול צעדים של ילדה קטנה שצעדה מאחורי. היה נעים לגלות שהשמיעה מתחדדת עד כדי כך. שאר הדברים נשארו פחות או יותר אותו דבר .השיפורים הם קטנים יותר – נוספו עוד מילים והתחלתי להבחין בקולות של ציפורים ביום וצפרדעים וצרצרים בלילה, ברעשים של המקרר שכל כמה זמן עושה רעש מסויים. התחלתי להתאמן יותר בשמיעה בטלפון. הבטחתי לעצמי שעד היום הולדת שלי ב-14.2 אתקשר להורים שלי. כשעשיתי את זה הייתה לי הרגשה טובה אם כי הבנת הדיבור לא היתה מושלמת. אני יכולה להתקשר ולמסור מידע בסיסי כגון איפה אני בדרך וכדומה וזה עובד. לאט ובטוח. בעבודה אני מקשיבה לרדיו דרך האוזניות שקניתי וזה עוזר גם לא לשמוע את "לול התרנגולות " אם כי מידי פעם אני מסירה אותן כדי להקשיב לסביבה או בהפסקות העבודה, כדי להרגיש מחוברת לסביבה. הכל מקבל צבע וחיבור יפה. מה שכן ראיתי שצריך לשמור בזמן החיבוקים שהמעבד לא ייפול. ביום ההולדת שלי הוא נפל כמה פעמים מרוב חיבוקים… שמחתי לגלות שהוא חזק ולא נפגע בקלות. לא פשוט לזכור כל פעם שיש שם מעבד ומי לא רוצה חיבוק.. לפעמים רק ההנאה  הפשוטה להסתובב, להיכנס לחנויות, לחוות צבעים, לדבר בנוחות בלי לחץ עם אנשים זה עושה את ההנאה מחוויית השמיעה עם השתל. הפירגון של אנשים שמעירים לי שהדיבור שלי הפך ברור יותר מעלה את תחושת הביטחון שלי. אני אופטימית יותר לגבי העתיד שלי, אני שומעת בקלות רבה יותר ויש לי רצון להתקדם עוד ולכבוש תחומים חדשים.

בשבוע האחרון לקראת המיפוי הרביעי ב- 4.3.12 נוספו צלילים חדשים לרפרטואר שלי והתחלתי להבחין  בין סוגי שריקות הציפורים – בין הצליל הגבוה של העורבים לצלילי ציפורים אחרות שהם דקים, ועצבניים יותר. אני שומעת יותר קולות של צעדים, נשימה, את החריקה של דלת חדר השינה שהוא מעצבן (קודם לא שמעתי אותה) הרגישות שלי לצלילים הפכה גבוהה יותר, זה מעייף שאין יכולת לסנן את הגירויים, כלומר לבחור מה אני רוצה לשמוע ומה לא. קשה במיוחד בעבודה, שם יש מאה בנות שצועקות ומדברות בו-זמנית…. העדפתי לעבור לעבוד במשמרת ערב שהיא רגועה ושקטה יותר כדי להקל על עצמי.

3.3.12 – במפגש המשפחתי לכבוד יום ההולדת של אבי, היה לי טוב והרגשתי רגועה יותר בזכות זה שאני לא צריכה להתאמץ כל כך להבין מה נאמר. התקשורת עם המשפחה הפכה קלה וזורמת יותר.

4.3.12 – המיפוי הרביעי

בימים הראשונים אחרי המיפוי הרביעי, שמעתי את הרעש בחוץ חזק מאוד, כאילו שהתכנית "קליר ווייס" (תוכנה להנחתת רעש בסביבות רועשות לשיפור מובנות הדיבור) לא הותקנה או לא עובדת. הרגשתי מוצפת בגירויים בעוצמה חזקה מאוד, ורק לאחר שבוע מהמיפוי הרביעי זה החל להסתדר ולהתייצב, ואז עברתי למפה השנייה שהכינו לי. עכשיו שמתי לב  שהבנת הדיבור בטלוויזיה השתפרה לי  וכן קצת בטלפון.

24.3.12 –  התחלתי להשתמש במפה השלישית והחזקה ביותר שניתנה לי במיפוי הרביעי. המיפוי הבא יתקיים ב- 20.5 , ובינתיים, אחרי פסח אני מתחילה באימוני השמיעה במרכז השתל.

23.3.12 –  באירוע משפחתי,  היה כייף להבין את הנאמר בקלות רבה יותר. הרגשתי רגועה ולא הייתי צריכה להתאמץ להבין את הנאמר.  אני מבחינה שיש הבדל באיכות השמיעה בין הטלוויזיה הישנה שלי (עם הבטן) לטלוויזיות החדשות, בעלות המסך הדק. החלטתי שזה הזמן להחליף לטלוויזיה חדש כדי להינות משמיעה משופרת יותר.  קניתי לי טלוויזיה חדשה ואכן התחלתי להינות משמיעה באיכות גבוהה וברורה הרבה יותר.

שמתי לב שכשאני עושה כביסה, אני כבר לא צריכה ללכת עד למכונת הכביסה כדי לבדוק האם סיימה לעבוד. אני יכולה לשמוע כאשר היא פועלת ומשתתקת בסיום העבודה וזה ממש חידוש. חידוש נוסף הוא האפשרות לשמוע את הקומקום שורק בתום ההרתחה.  אני יכולה לשמוע את מקהלת הציפורים ואת קולות האנשים שעוברים ליד ביתי, גם אם לא ממש קרובים אליו. שמעתי קול של דריכה על עלים יבשים – אלוהים, איזה רעש! כאילו שדרכתי על איזה בלון או משהו כזה! אני נהיית רגישה יותר לרעשים. מידי פעם אני מסירה את המעבד כדי לנוח ממנה, אחרת אשתגע…בל כמובן שההרגשה האישית טובה, הביטחון העצמי גדל, אני רגועה יותר מבעבר והדיבור שלי נשמע ברור ורגוע יותר גם כן. וכמובן השינוי החשוב –  לשמוע ברור יותר ויותר את הילדים שלי, להיווכח איך שהקול שלהם השתנה מאז שהיו ילדים, כי לא יכולתי לשמוע  את הקול "המתבגר" שלהם.

כל הזמן השמיעה הולכת ומשתפרת.

6.4.12 – בליל הסדר, היה קל ונעים לשמוע מה שנאמר גם בקצה השולחן. השתתפתי בהקראת ההגדה וקראתי קטע בקול רגוע וברור. יכולתי לזרום וליהנות מהאירוע בלי מאמץ רב.

בעבודה (אני עובדת עם מחשב) – בעבר, המאמץ שהשקעתי בקריאת שפתיים גרם גם למאמץ בקריאה מהמחש. עכשיו, עם השתל, אני כבר לא צריכה להתאמץ גם בקריאה מהמחשב. הפחתת הצורך להתאמץ לקרוא שפתיים השפיע גם על הפחתה משמעותית במאמץ לקרוא מהמחשב. אני פחות עייפה באופן כללי כי התקשורת קלה יותר, פחות צריכה להתאמץ עם העיניים כדי לקרוא שפתיים, וזה בא לידי ביטוי גם בקריאה מהמחשב.

עכשיו חופשת חג הפסח. אני מנצלת את החופשה לשמוע מוזיקה, סיפורים מוקלטים ועוד.. ונהנית. בשבוע הבא אתחיל אימוני שמיעה.