לאחר הניתוח וההתאוששות מגיע הרגע שחיכינו לו כל כך.
החיבור.
אני והבעל מגיעים לחדר, נרגשים ומתוחים קמעה.
שמחים לראות אותי, מושיבים אותי, לא מדברים איתי, לא מסבירים לי מה הולך להיות. מצמידים משהו לשתל, שמים את המגנטים, בודקים את אזור הניתוח. מדברים בינם לבין עצמם. מישהי מדריכה ומסבירה למישהי אחרת מה לעשות.
מחברים. כולם יושבים דרוכים ומצפים. שואלים אותי: את שומעת? ואני לא שומעת ולא מרגישה כלום. ממשיכים, שואלים שוב. שוב איני שומעת. ממשיכים ושואלים שוב, ושוב איני שומעת. וזה נמשך לא מעט זמן. לפחות עשרים פעם שואלים אותי.
בראש שלי כבר יש סרטים. אני לא מרגישה כלום. לא שומעת כלום. זה לא עובד.
ממשיכים ועדיין לא שומעת ולא מרגישה. ועוד ועוד. והם ממשיכים ושואלים ושוב לא שומעת.
זה קטע לא נעים ברמות על.
אחרי נצח נצחים, אני מתחילה להרגיש מעין זמזום פיזי כזה. כמו הרטט של השעון המעורר שלי.
לאט לאט מגבירים, זה הופך להיות צליל כמו של טרקטור. לא בעוצמה אלא בטיב הצליל. מן קול לא נעים של מנוע.
ממשיכים. אני מצליחה להבחין כשהצליל מתחיל ומפסיק.
בוחנים את "הבנת הנשמע" שלי. מראים לי שישמיעו לי את המילה אוטובוס ועוד מילה הרבה יותר קצרה. אני מבחינה מתי הצליל ארוך ומתי קצר. וכך יודעת מתי אמרו "אוטובוס" ומתי את המילה השניה, כמובן שהצלילים לא דומים למילים בכלל.
אומרים לי שיופי זה שאני מבחינה בזה.
ושעוד כמה חודשים זה יהיה כבר משהו אחר לגמרי. הסברים טכניים שונים.
זהו.

אז חשוב לי לומר כאן שחשוב מאד להכין אנשים למעמד הזה. אין שום סיבה שאדם יצטרך להרגיש שמשהו לא בסדר אצלו. צריך לומר מה הולך להיות ושזה לוקח זמן ומגבירים את העוצמה, ושאין קשר בין איך ששומעים בחיבור לבין השמיעה שמתפתחת אחר כך.

ההסבר כל כך חשוב.
לו היו טורחים לדבר איתי שתי דקות. לומר לי את הדברים בצורה מסודרת. עכשיו יהיה ככה וככה. זה יכול לקחת הרבה זמן עד שתתחילי להרגיש משהו. ויתכן שבהתחלה זה יהיה מאד מוזר ולא ברור. לא לדאוג. זה משתנה אחר כך. זו רק ההתחלה של ההפעלה של העצב בצורה חדשה לגמרי שהוא לא מכיר. כל ההרגשה שלי במעמד הזה היתה אנושית.